תשובות רבי עקיבא איגר החדשות · חלק ל״א סימן ד׳

אמרותיו הטהורים הגיעוני ושמח לבי לקראתם כמוצא שלל רב, וע"ד חוב האלמנה ויורשים, פשיטא דיפה דן שאין לה נאמנות להוציא יותר מהכתובה הנהוגה בכל הנשים תחת החופה, כי מגו אין לה כדאיתא בחוה"מ סי' קמ"ט ועיין תי' מהראששו"ן סי' ל"ד, ואפי' אם הי' לה מגו הוי מגו להוציא ומגו למפרע והוא ברור ופשוט, אמנם אם יהי' לה כמה הכניסה, בזה כתב רומכ"ת נ"י אכן אף אם תברר וכו' לפי עדות הרמ"א וכו' אך לאשר הח"מ כתב ולי נראה שאין לדון לפי ראות עיני הדיין וכו' ודרש רופ"מ נ"י להודיעהו מנהג ההוראה בזה, אף ממני נעלם זה, אמנם בלי ספק בעל הח"מ רב גדול ומובהק הי' וכדאי לסמוך עליו, אך מה דנראה דרומעכ"ת נ"י מדמה נדוניא לתוספת בזה יש לספק, די"ל ע"כ לא הכריע הח"מ שיוכל הדיין לשפוט למראה עיניו אלא בתוספת שמנהג כולם בשוה דיש בה נמי מחלוקת עפ"י הדין מכת הסוברים שהוא בכלל שטוען אחר מעב"ד, משא"כ נדוניא דלכ"ע וודאי אינו בכלל זה, י"ל לא ניתן להורות למראה עיני ב"ד, ובפרט שמפורש בטור נדוניא ותוספת אינו גובה אפי' יש עדים כמה הי', אמנם עיקר ההיא דינא דהטור אף דהב"י כתב עליו דפשוט הוא דהוי מלוה על פה, לענ"ד אי מש"ה עדיין אינו פשוט כי מה בכך דהוא מלוה ע"פ, הא אף מלוה ע"פ תוך זמנו קיי"ל דגובים מיתמי בלא שבועה, וכן קשה על הרמב"ם שהמציא וכתב אפי' עיקר כתובה ותבעה ביום מיתת בעלה וכן הגרושה אפי' עיקר כתובה אין לה עד שתוציא כתובתה מנ"ל הא כי מן הסוגיא לא נתבאר זה, כי מה דאיתא בסוגיא אלמנה מן הארוסין במה גביא י"ל כפי' רש"י ז"ל שהיורשים יטענו פרעון דהיינו אחר הזמן, אבל שיהי' הבעל יוכל לטעון פרעתי בשעת הגרושין וכן אנו בעד היורשים מנ"ל, וא"ל דרמב"ם מיישב בפשוט עפי"מ שכתבו תוס' הטעם דלהכי אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה כיון דתנאי ב"ד הוא יש לחוש אפי' ת"ז והו"ה לענין זה דכתובה דתנאי ב"ד הוי כשאר חוב דאחר זמן, ומ"ש תו דאפילו במקום שא"כ דווקא כתובה אבל תוס' אין לה בכ"מ אלא בראי' ברורה, אף דתוס' לא הוי תנאי ב"ד, היינו משום דשמא מעולם לא הוסיף וביש עדים כמה הכניסה אפשר דבאמת ס"ל דיש לה, ומה שהטור הוסיף דאפי' ביש עדים לא גביא, י"ל דחייש לתירץ הריצב"א שבהרא"ש ריש ב"ב דאפי' בכתובה נמי ל"ח לצררי ת"ז אלא דאורחא הוא להתפיס צררי סמוך למותו, ונשמע מיני' דסמוך למיתה נקרא זמנו, וזה שייך אף במה שהכניסה אפילו בעדים, וזה נראה באמת כוונת הח"מ ז"ל בסי' קל"ו דכתב שאנן טוענים ליורשים שמא פרע לך קודם מיתה, אבל לענ"ד זהו ליתא, א' דאלו זה כוונת הטור הי' לו לבאר דבמת פתאום שפיר גביא עכ"פ מה דהכניסה בעדים, ותו שלא מסתבר כלל דאיכא למילף חידוש דין זה להפסידה כתובתה מכח הנהו טעמי' הנאמרים לענין להצריכם שבועה, כי יש לומר להצריכה שבועה עילה מצאו לתקנת יתומים מטעמי' הנ"ל אבל להפסידה לגמרי מכח זה מנ"ל, ותדע שהרי הרמב"ן תירץ לשיטת הרי"ף דדברי ר"י הטוען אחר מעב"ד אינו מועיל אלא למקום שא"כ וכתב ולא שייך למימר מה הועילו חכמים בתקנתן דמצית לאתרוי' ביה בשעת הגרושין אל תפרעיני אלא בפני פו"מ, וקשה מה בכך הא מ"מ לא הועילו דיטעון בשעת גרושין פרעתיך כבר, א"ו דבזה בוודאי אינו נאמן דהוי ת"ז אף לענין כתובה דהוי תנאי ב"ד, ועדיין י"ל כחששת הריצב"א דגבי אלמנה יש חשש סמוך למיתה שהוא בזמנו, אבל גם זה אינו דהרי א"כ עדיין קשה מה הועילו גבי אלמנה דמיד שימות תמיד יטענו הב"ד שמא סמוך למיתה אתפסה צררי, א"ו כסברתי דלהפסד כתובתה לגמרי אין טעמים הללו מספיקים וחשוב שפיר ת"ז, נמצא דשפיר הועילו דמיד שימות וישארו יורשים גדולים תתרה בהם כמו לבעלה, וטעם הרמב"ם וכן הטור הוא פשוט וברור דבמקום שכותבין כתובה משום הריעותא דלית לה שטרא נאמן אף תוך זמנו ליטעון פרעתי כדאיתא בחוה"מ סימן ל"ט ומ"א, וממילא דהוא הדין דטענינן ליתמי וכדאיתא שם בסי' ע"א בסופו בשם בעה"ת שכל היכא שהאב הי' נאמן תוך זמנו אף אנן טענינן בעד יתמי משא"כ בסוגי' דאיירי במקום שאין כותבין הוכרח רש"י לפרש אלמנא מן האירוסין במאי גביא לטעון יורש וכו' אבל אנן וודאי לא טענינן, וכן הרא"ש כתב שפיר דבריו על מקום שא"כ דליכא ריעותא פשיטא דתוך זמנו אין חשש לענין להפסיד ממון, וממילא הוא הדין במה שהכניסה אף בעדים ואף במת פתאום כיון דלמה שהכניסה תמיד בלי ספק בכל המקומות שטרא הו"ל כדאיתא במ"ל, ומכיון דלית לה שטרא טענינן אף תוך זמנו אף בעד יתמי, וא"כ דזה טעם הטור בנ"ד שהי' שריפה בעיר נ"ל דלא חשוב ריעותא אף דאיתא בח"מ וב"ש דאנן טענינן ליורשים אפי' בוודאי נשרפה שכתב לה אחרת היינו בכתובה דאורייתא, ומטעם שכתב תוס' כתובות ט"ז ע"ב דאסור לשהות בלא כתובה משא"כ למנהגינו שעל כתובה הנקראת תחת החופה הם סומכים ושטר תוספת כתובה אף דדרכו לכתוב בכל מקום, מ"מ היכי דנשרפה וודאי נ"ל דלא חשוב ריעותא לו עד דנימא מכח זה דפרע תוך זמנו, ממילא הוא הדין בהי' שריפה בעיר דלא חשוב ריעותא כדאיתא בהח"מ סוף סי' מ"א בשם מהרי"ק לענין לכתוב לו אחר, והוא הדין לענין זה דלא נחשב ריעותא לענין פרעון תוך זמנו ומכ"ש לדידן שממש אף מיעוט שאינו מצוי ליכא להתפיס צררי או פרעון סמוך למיתה, יראה לי ברור דאם יש לה עדים כמה הכניסה נפרעת בשבועה כאלו כתובתה בידה, אמנם על פי תנאים ראשונים בלא עדים בוודאי צ"ע כאשר הנחתי בצ"ע בספרי, אך שם כתבתי מכח הריעותא דלית לה כתובה כנהוג אף טענת פרעון טענה היא' משא"כ בנדון דידן דלענ"ד טענת פרעון בוודאי אין לטעון משום דהוי תוך זמנו וריעותא דחסרון שטר ליתא לגבה ולא נשאר לטעון רק דלמא לא קיים האב מה שהתחייב, י"ל דבכעין זה דליכא ריעותא חסרון שטר אף דאמת אם טען הבעל בגרושין דלא הכניסה לו פשיטא דנאמן אבל לטעון בספק בעד היורשים, י"ל דזהו ג"כ בכלל מלתא דל"ש היא כי באמת בוודאי לא שכיח כלל לפי העדות שהי' האב איש אמוד שהחתן יתפייס ליקח אשה חנם אין כסף ולכל הפחות אלו הרמב"ם לא סתם אותם כדאיתא בחוה"מ סי' ט"ו בשמו שלא להוציא מיתומים אלא בראי' ברורה היתה דעת סומכת להוציא עכ"פ שני חלקים כי יותר משליש אין דרך עולם כלל ליפחת מהתנאים, אבל מפני הנ"ל בוודאי טוב לפשר כדמסיק הרמב"ם שם: