סי' ע"ב סח"י בהג"ה ואפי' אמר בשעה שראו עדי' שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן: והוא משו"ת הרא"ז, וכ"ה בש"ע לקמן סימן קל"ג ס"ג, ועיין בהרא"ש הטעם כי הכל תלוי בשבועתו שהב"ד יפסקו לו שחייב כדי דמיו וישבע וכיון שראוה בידו לא יכול לשבע וצריך להחזירו, ומזה דקדק הש"ך בס"ק צ"ג דדווקא בטוען שחייב לו אבל אם כשהראתה לפני עדים טוען דלקוח אף שהוא מדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר דנאמן במגו כיון שאין צריך שבועה, ואם אח"כ עמד בטענתו כשתובעו בב"ד נאמן, ולא הוי ראה דמיד שטען בפני עדים לקוח היה נאמן בטענתו במגו עיין שם. ועיין באו"ת שהשיגו דמשמעות בשו"ת מיימוני דאף טענת לקוח א"נ גם אם איתא דעיקר הטעם מ' השבועה יהי' מוכח הך שבועה דטוען כדי דמיו מסוגי' דאי חכים משוי לי' ראה דממנו הוציא הרא"ז דינו, אלא ע"כ דשבועה דנקט הרא"ז ל"ד אלא כל שמודה חוץ להב"ד שהוא של חבירו נאמן לחובתו שהי' של חבירו, ולא מהימן בטענתו לזכותו שהוא לקוח, וממילא הוי ראה עיין שם, ועל יסוד זה בנה דבריו בסימן קמ"ו בההיא סוגיא דחזקת דף ל"א את לאו קמודית דאם מכר לו בעדים ושמעו מפלוני זבינתי' שוב א"נ במגו דהוי עידי אבהת' להמערער עיי"ש, ולענ"ד נראה להכריע, והיינו דוודאי בחפצים שאין ידוע כלל שהי' מעולם להמערער, ואף אלו ראהו עדים היה נאמן לומר שלי הי' מעולם ולא מזיק ראה לחוד אלא מ' שאמר בפניהם זה היה של פלוני ומכרו לי בזה כיון שעיקר חובתו מחמת טענתו אמרינן הפה שאסור כיון שטוען מיד לקוח לא מקרי כלל הודאתו, דמה לי אם טוען שלי מעולם או שאמר לקוח, כיון שאומר שהוא שלו לא הוי כלל הודאה, משא"כ היכי שידוע לעדים שרואי' אותו שהי' של המערער ומיד שראו החפץ מחויב להחזיר מדינא כדין שיהי' להמערער והוא עשוי' להשאיל, א"נ לומר לקוח אלא דנאמין לו במגו שלא הי' מראה לעדים, בזה שפיר י"ל דלא משגחי' כלל בטענתו שהוא חוץ לב"ד, וממילא הוי ראה כמו בראו פתאום, וא"ש ההיא דאת לאו קמודית דמה שאמר מפלוני זבינתא לא הוי הודאה, כיון שפיו הוא המחייבו ואיהו טען לקוח נאמן גם ההיא בשו"ת הרא"ז בדקדוק נקט מ' חיוב שבועה היינו לחייב אותו אף בענין שהי' יכול לטעון שלי הי' מעולם דראה לחוד אינו מזיק רק מ' טענתו, בזה הי' ראוי להאמין לו שמגיע לו עד כדי דמיו, מש"ה הוצרך לטעמא דחומר שבועה, וא"ש גם בההיא דאם חכים משוי ליה ראה, אף אם נימא כשטת האומרים דטוען עד כדי דמיו א"צ שבועה דהתם דמיירי באומן, ומיירי גם כן דהעדים יודעים שהי' של המערער בזה כיון שא"צ לחיוב הודאתו לא מהמנינין לי' בטענתו והכל עולה לנכון.
תשובות רבי עקיבא איגר החדשות · חלק כ״ד סימן א׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Budapest, 1938
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר החדשות, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
