תשובות מהרש״ל · חלק מ״ט סימן ה׳

יסגא שלותיך: וירומם דלותיך: ויפוצו מלותי' אהו' שאירי המרומם מהר"ר משה י"ץ מה שראת לחלוק על דברי שכתבתי שכ"ע מודים בטעמא שפירש הרשב"ם לפי שהראוי אינו נמכר כלומר מאחר שלא באו הנכסים מעולם ליד אבי הבן וכתבת וז"ל וצ"ע דבר זה כי הטו"ר כתב בהדיא סי' רי"א דאף במקום דמכירתו מכירה כגון במקום שאמר מה שאירש היום מכור לך א"ה יכולין לומר מכח אבוה דאבא קאתינן כו' והרחבת בעניין שהטעם שלא יוכל למוכרן כו' והטעם שלא באו הנכסים מעולם ליד האב תרי מילי נינהו ודברי רשב"ם הוא בכלל דברי הטו"ר אבל לא להיפך כו' אשתומם על המראה דאם כדבריך שהטו"ר סבר דאפילו בנמכר ממש חוזר ומוציא א"כ אמאי לא כתב בנמכר ממש כגון לרבינו תם שאומר שדה זו שאירש מאבא דהוי מכר כמו שכתב הטו' משמו בלי מחלוקת ולא הוה צריך למידחק נפשיה ולומר במי שאמר מה שאירש מאבא היום דאיירי דוקא במוכר מעט לצורך קבורת אביו והוא מילתא דלא שכיח אלא בודאי היכא שהוה מכר גמור פשיטא שאין הבן מוציא אפילו בטעמא דמכח אבי אבא קאתינ' אלא דוקא כה"ג שמכר לו מה שאירש מאבא היום שאינו מכר כלל לפי שאין אדם מקנה דבר שב"ל אלא שחכמים תיקנו הדבר משום כבוד אביו ומשום כדי חייו כדאיתא בפרק קמא דמציעא ואם כן דוקא היכא שהבן קיים הוי מכירה מדרבנן וכשיבא לידו לא יוכל לחזו' אבל היכא שמת בודאי אזלא המכירה שהרי לא בא מעולם לידו כמו שכתוב הטור דאל"כ מה מועיל טעמא מאחר שלא בא לידו מאחר שקנאה ממש בקניין גמור ויש נפקותא בדין זה כי לפי דבריך אף היכא שאמר שדה זו כו' מוציא הכן מיד הלקוחות וליתא ומה שכתבת שהרי התוספות נמי לא ס"ל כדברי הרשב"ם שהטעם משום שאינו נמכר אלא עיקר הטעם משום דמכח אבא דאבא קאתינ' דאל"כ מאי הקשו התו' בתחלה הלא אין אדם מקנה דבר שלא ב"ל כו' אדרב' היא נותנת משום דאין אדם מקנה דשב"ל יכול לומר מכח אבוה דאבא קאתינ' כך היא תצמי' שאילתך כי שיניתי הלשון שלך כי באלף מחילו' הרגשתי שלא הבנת אותו הדיבור יפה שכתבת וז"ל שהרי ע"כ צריך להודות כשהוא גוסס כו' מה בא הודאת גיסס לכאן אלא שהתו' מוכיח מגוסס שאין אדם מקנה דשב"ל היכא שמת הבן קודם שנפל לו בירושה אבל אין זה תועלת לדברינו ע"כ אניח מזה ואומר לא אוכל לה תאפק בודאי כי ניים מר אמר להא מילתא דבודאי לפי סיום קושט דברי התו' שמפרשי שהבן מוצי' בלא דמים סוברים כמו שפי' רשב"ם אלא מקודם שהוכיחו שהבן מוציא בלא דמים היו מבינים התלמוד כפשוטו דאיירי לעניין חזרת המקח ואז בע"כ היינו מוכרחים לפרש שהמכר היה קיים לולי שהבן בא ומוציא מיד הלקוחות וע"כ תמהו התו' מה ששאל התלמוד ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפיק כלומר וזו היא שקשה בד"מ הלא אין אדם מקנה דשב"ל ומ"ה מוציא ומבטל המקח עד שהוכרחו לומר דמפיק בלא דמי קאמר וזה נגד הסברא א"ל שנאמר שאינו נמכר ממש דאי נמכר ממש נהי שבא היורש לבטל המקח מ"מ צריך לסלקו בדמיו שהרי קנה בקניין ממש ועוד מאחר שלא נצטרך לאדחוקי ולומר דאיירי לעניין בטול מקח אלא לענין דמי' למה לא נפרש דאיירי דוקא בכה"ג במה שאינו נמכר אבל בדבר שנמבר אין הבן מוצי' כלל מיד הלקוחות אפי' את' מכח אבוה דאב' שהרי קדמה מכירתו כדפי' לעיל בפסק הארוך ותדע שכן הוא שהרי ר"י מפרש בסוף הדיבור דאיירי בנכסי' שכתב האב לבן כו' וס"ל לשלחו מתם כר' יוחנן דאמר לא קנה כו' מכלל ריש לקיש דאמר קנה לוקח לא אמרינן שהבן מוציא אף שבא מכח אבי אבא ולפי דבריך שפי' יתכן לומ' דאפי' בה"ג מוצי' הבן אף שהו' נמכר ממש ס"ס מאחר שלא באו מעולם הנכסי' לידו שהרי היה לאב הזקן בהן קניין פירות כל ימי חייו ונהי שלא הוי כקניין גוף מ"מ קרויין בנכסי שלא באו מעולם לידו וע"ק לפי דבריך אין מבין הטור הסוגיא דיש נוחלין דק"ל כר"ל דאמר קנה לוקח ואמאי אינו מוציא בנו מיד הלקוחות מכח אבי אבא ואף אם תאמ' שאין כאן כן כ"ש שיוציאו יורשי האב אלא בודאי כל היכ' שנמכר במכירה גמורה שוב לא יכול להוציא בכח ירושה אפי' את' מכח אבי אבא א"ל שתדחוק ותאמר מאח' שאביו הקנ' לו גופו מחיי' קרוי כאלו באו הנכסי' לידו אבל אין טעם לדבר ועוד לפי דבריך שהתו' ג"כ ס"ל בדברי הטו' ואף היכא שנמכר מ"מ יכול הבן להוציא כו' א"כ ממאי הקשו בתחילת הדיבור הלא אין אדם מקנ' דשב"ל כו' אמאי לא תירצו דאיירי במכר לו מה שאירש מאבא היום כו' כדברי הטור אלא בודאי אף כה"ג אינו מכר לכשימו' הבן מקודם וא"כ מה זו היא שקשה בד"מ דלימרו ליה אבוך זבין כו' כדפירי' וא"ל אמאי לא תירצו התו' דאיירי במכר לו שדה זו וכפי דברי ר"ת אפשר דלא ס"ל בפשיטו' דברי ר"ת שהרי בפ"ק דמציאות לא הזכירוהו אלא בפרק מי שהיה נשוי חילק ר"ת הכי מכח קושיא ושם כתבו התו' דאין ראייה לדבריו לפירש"י גם מה שהביא ראיי' לשם מהא דהכא ואוקי בשדה זו פשיטא שאינה ראייה שהרי פירשו כל המפרשים דלא איירי הכא לענין מכירות המכר אלא לעניין חזרת המעו' שמוציא בלא דמים ממלו' ועוד אפשר דס"ל לפי האמת היכא דהוה נמכר ממש אין הבן מוציא מיד הלקוחות ומ"ה לא ניחא להו לאוקמי בהכי כדפרישית לעיל ומה שהקשית על דברי שכתבת שאף הטור בע"כ ס"ל ב"ח גובה בראוי מדקא פסיק שהבן מוציא בלא דמי' וכתבת כ"ש כשאינו גובה מן הראוי והרחבת המליצה ובסוף כתבת וז"ל ואין להקשות על דברי מניין לטור שהבן מוציא בלא דמים שהרי התוס' לא הוכרחו לזה אלא מכח קושיית כו' עד די"ל דמיסתבר לטור דהא בהא תליא כו' וכשם שאינו מכירת' מכיר' ה"ה שמוציא בלא דמים כו' ע"כ כך דרכך בכל מכתב שעשיתך עצמך כאילו אינך מרגיש פשיטא שזו היא עיקר ראייתי ויסודי שהרי התו' לא הוכרחו לזה אלא מכח קושיא הא לאו הכי היו מפרשין כפשוטו לעניין ביטול מקח וכן הרשב"א להדיא ומניין לו לטור לפסוק שיוצא בלא דמי' ומה שלא הזכירו הרמב"ם והרשב"א בדבריה' דמוציא בלא דמים כו' אדרבא זהו סיוע לדברי שהכל תלוי במה שאינו נמכר שהזכירו בדבריהם דאז מוכרחים אנו לפרש דאיירי שהבן מוציא בלא דמים מכח קושית התו' וכמו שפי' הרשב"א אבל לפי דברך שכתבת שהטו' מיישב השאלה בע"א ומוקי תלמוד דאיירי בכה"ג שמכר לו מה שאירש מאבא היום ששפי' נמכר א"כ מניי' לו שהבן מוצי' בל אדמי' א"ל כדפי' שאף הטו' סבר כדע' התו' אלא שרבות' קמל"ן דאף בכה"ג שמכר לו מה שאירש מאבא היום אפ"ה הבן מוציא לפי שאינו מכר כלל כשמת הבן בחייו וכדפרישי' לעיל ועוד שדבריך סותרים זה את זה שכתבת דהא בהא תליא בלא ראייה ואדברי הרא"ש דקדקת בפסק שלך מניין לו שהבן מוציא בלא דמים א"ל שקשה להרא"ש קושית התו' כו' אלמא דבלא ראייה וקושיא א"ל שהבן מוציא בלא דמים אף שבאות' ראייה שכתבת בפסק שלך שהרא"ש בודאי קשה לו קושית התו' וז"ל ויש להקשות דמנ"ל להרא"ש דאפי' הדמים שקיבלו אין צריך להחזיר אלא ודאי גם לו קשה הקושיא של התו' למה הוא קשה בד"מ דילמא היינו טעמא משום דאינו נוטל בראוי ולכך פי' דלזו הוא הוקשה דאפילו הדמים שקיבל אינו צריך להחזיר ובזו אינו מספיק טע' דראוי וכן כתב הר"ן להדיא כו' עכ"ל חי ה' לא אידע מה אשיב חורפי דבר כי מרגיש אני שלא ירדת כלל לשור' של דברי התו' עד שעררתי אות' בעניין אדרבה כשאנו מפרשי' שאיירי שהבן מוצי בלא דמי' אז קשה ת"ל שב"ח אינו נוטל בראוי ואכתי מה קשה כד"מ שהבן מוציא מיד הלקוחות בלא דמים אבל כשאנו מפרשי' דאיירי בביטול מקח איך בא לכאן קושי' דב"ח אינו נוטל בראוי הלא מדבר העניין בביטול מקח וכן דברי התו' מקושרים מאחר שאיירי שמוציא בלא דמים כו' תיפוק ליה דב"ח אינו נוטל בראוי וכן כתבתי בפסק שלי ובטוח אני במעלתך שעכשיו ירדת לשורש של העניין אכל לא מקודם וכן מה שכתבת דמוכח שפיר מדברי הר"ן אף היכא דלא מהני טעמ' דראוי אינו משתעבד כפי מה שתרצתי דברי התו' דאף אם הב"ח אינו נוטל בראוי מ"מ הוא קשה בד"מ שיוציא בלי דמים ויהיה עדיף יותר ממורישו כו' ומר הבין ממה שב"ח אינו גובה בראוי ומה שראוי אינו משתעבד הכל אחד וטעית טעות גדול דבודאי התו' סברי להו אף לפי תירוצ' דראוי משתעב' דהיינו רשב"ל דאל"כ אף האב היה מוצי' בלא דמים שהרי לא היה לו עליו שיעבוד כלל אלא שהיה מחוייב ושלם הממון שקבל ממנו ומ"מ יש נפקות' בדין שאם היה מוכר אח"כ לאחרים היה מכר אפי' אין לו לשל' דמיו ללוקח ראשון ודוק' ואתה תמהת עלי במה שכתבתי שאף רשב"ם ס"ל דראוי משתעב' מאחר דהבן מוצי' בלא דמי' וכתבת מי יתן ואדע דברי מר כ"ש אם אינו יכול לשעב' דהבן מוצי' בלא דמים כו' ע"כ האלקים ביישני מדבריך כי לבך לב ארי ואיך נכשלת בזה דאם ישבור רשב"ם דראוי אינו משתעבד לא יכול לפרש כלל דשמעתא איירי שהבן מוציא בלא דמים ומכח דקאמר מכח אבי אבא קאתינ' וזו היא שקשה בד"מ דס"ס הדר קושיא לדוכת' מאי קשה בדיני ממונות הלא לא משתעב' מעיקרא ולא חל עליו שיעבוד ופשיט' שמוציא בלא דמים ותמה אני איך הבנת דבור התו' שכותבין ופיר' ריב"ם דאיירי שמוצי' בלא דמים כו' ולפי זה צ"ל דס"ל דאדם משתעב' דבר שלא בא לעולם כו' איך מקושר זה לזה א"ל כדפרישית אבל מה שפירשו התו' אח"כ דב"ח נוטל בראוי כו' על זה כתבתי שאינו תירץ מוחלט כו' כמו שפירשתי דאפילו אינו גובה מן הראוי מן היתמי מ"מ קשה הוא בדיני ממונות שיוציא בלא דמים אבל אי לא הוי אפי' משתעבד כלל פשיטא שמוציא בלא דמים פקח עיניך בדברי התו' וראה שזה שיכול לשעבד דשכ"ל כו' וב"ח גובה בראוי תרי ענייני הם מכל וכל ועוד איך הבנת בפסקי שכתבתי שהתירוץ של תו' אינו מוחלט ויכלנא לומ' שב"ח אינו גוב' בראוי וא"כ איך כתבתי בטו' דאם יסבו' רשב"ם כתו' דס"ל דראוי משתעב' כו' א"ל כדפירשי' אלא שלא דקדקת יפ' ועת' כל מה שהקשית על דברי אין בו מתום ודבריך בפסק הארוך אשר קבלתי הכל מוסת' ולפרוך מיניה וביה אם תעיין בכתבי היטב בלבך ותודה על האמת וא"ל יהא כמוס אצלך ולא תצטרך להשיב עוד ומה שכתבת ותמהת עלי לפי טעמך שמלוה נקר' מוחזק לגבי ב"ח וכתוב' לפי שהם קדמו למלוה ואז היה מוחזק והקשית א"כ לא יגבו ממלוה שקודם להן כו' ודחית אות' בקנה רצוץ דמשום לא פלוג כו' אטו משום לא פלוג יוציאו ממון היתומי' שלא כדין שהרי אין כאן תקנה שיפול עליה לומ' לא פלוג כי לפי דבריך מכח דינא גובה מן הראוי בשלמ' לפי פירושי שכתבתי שאלמוה רבנן לכתו' ועשאוה מלוה לגבי מוחזק כדי שלא יפקיע כל אדם כתובת אשתו באשראי לפי זה שייך לומר לא פלוג דמאחר שאלמוה לכתובה א"כ נביא מכל הלואה דלא אלמוה למחצית ומה שהקשית מתוספות דפרק מי שמת שכותבין שאין להוכיח שב"ח גובה בראוי ממה שגובה ממלוה דהיינו משום דר' נתן כו' תיפוק ליה משום טעמ' דכתוב' אשה זה לא קשה מידי דלמה להו לאדחוקי משום טעמא דאלמוה כו' מאחר שגובה מן הדין משום דר' נתן ועוד הא דכתובת אשה גובה ממלוה לא כך ברירא להו להוכיח טעמא מינה אלא שהוכיח דין זה מפר' הכות' אבל לא נאמר להדיא בשום מקום לאפוקי ב"ח לכ"ע גובה ממלוה כדאיתא להדיא ביש נוחלין וכן יראה להדיא מאשירי דפר' יש בכור שכתב שב"ח גובה מדר' נתן וגבי כתובה כתב דעמ' דבר להגבות כו' משמע דשניהם כחדא גובין שהרי לא חולק אלא שזה מכח הדין וזה מכח המנהג שאלמוה לכתובת אשה ובמחילה מר פסק הדין לפי תומו שלא כשורה שכתובת אשה אינה נגבית אלא ממלוה שלוה אח"כ כי לא אישתמיט בשום פוסק שבעולם אלא סתמא כתבו שב"ח וכתובה גובה ממלוה ועוד שהתו' פרק יש בכור השוו לגמרי כתובת אשה לב"ח אף בטעמא דר' נתן וכתבו שבין ב"ח בין כתובת אשה גובה ממלוה מדר' נתן אלמא דדין אחד להן רק שלא מלאני לבי לומר שטעמא דר' נתן מספיק בכתובת אשה מאחר שלא נתנה כתובה לגבות מחיים כאשר כתבו התו' בכמה מקומות בגיטין ובב"מ והעליתי אותם הדברים בחיבורי ותמה אני עליך לפסוק במהרות שכתובת אשה אינה נגבית ממלוה הקודם לה ומה שהקשית לפי טעמי שלא יפקיע כו' הלא בימי חכמי התלמוד כו' לא הייתה כתובה נגביתת ממטלטלי דיתמי אלא דלא חשו חכמים להפסד כתובה אצל מטלטלי משום דלא היה שכיח כו' אמת מה יפה הקשית אבל מ"מ אומר אני נהי דעיקר סמיכתה אמקרקעי איכא למיחש להפקעה דאי אפשר לאדם או שלא יהא בעל קרקעות או בעל הקיפות ואשראי ואם היית אומר שאין הכתוב' נגבית ממלוה אלא מקרקעותיו רוב בני אדם לא יהיו בעלי קרקעות אלא בעלי הקיפות ואשראי כדי שמפקע כתובה אבל מאחר שהיא נגבית אפילו ממלוה בשום פנים לא מפקע כתובת' שהרי אף המלוה נגבית ממקרקעי ותמצא שתגבה ממקרקעי בכתובה ועוד אפשר בלא הפקעה אלמוה לכתובה שתהא נגבית אף ממלוה הנגבה ממקרקעי דשכיחי יותר ממטלטלין בימי חכמי התלמוד: