תשובות מהרש״ל · חלק מ״ט סימן ד׳

תשובה טרם פתחי בעניין צריכין אנו לדקדק בשמעתא דפרק מי שמת שדומה קצת לנדון וכן היא הסוגי' לשם אתמר הבן שמכר בנכסי אבייו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקחות וזו היא שקשה בדיני ממונות ולימרו ליה אבוך מזבין ואת מפוק ומאי קושיא דילמ' מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא תדע דכתיב תחת אבותיו יהיו בניך וגו' ומסיק בסוף שמעתת' דהאי קרא בברכה כתיב ומ"ה קשה בדיני ממונות אבל לעניין פסק הלכה הוי כמו ששלחו מתם ופיר' רשב"ם הבן מוציא מיד הלקוחות מפני שהן ראוי ולא באו לידי ראובן לעולם וכשם שהראוי אינו משתעבד כך אינו נמכר כדתנן בבכורות פרק יש בכור ולא האשה בכתובתה ולא האשה במזונותיה כולן אינן נוטלין בראוי כבמוחזק כו' ותו פריך התם ולענין דינא לא אשכחן דאמרי מכח אבוה דאבא קאתינא והתנן כו' ודחי התם כו' ופירש נמי רשב"ם אף על פי שדחה דלא אשכחן ראייה מבוררת במשנה דאמרינן דינא מכח אבוה דאבא קאתינא אבל הכי הלכתא כמו ששלחו מתם והקשו הת' אהא דפריך ולימא ליה אבוך זבין ותימא למה לא יכול להוציא מיד הלקוחות אפילו למ"ד אדם מקנה דבר שב"ל היינו כגון שלא מת הבן כו' אבל הכא לכ"ע לא יכול להקנות מה שיפלו לו נכסים לאחר מותו ותירץ הר"י בן מאיר דודאי המכר אינו מכר אלא לעניין חזרת המעות איירי הכא שבנו מוציא השיעבו' שהיה ללקוחו' מן הדין מהם כי אין להם אפי' שיעבוד בקרקע בשביל מעותיהם ולפי זה צ"ל דאדם משעבד רשב"ל דאי לא משעבד מאי מקשי ליה לימרו ליה אבוך זבין כו' והלא אין אדם משעבד דשב"ל כו' וא"ת אכתי מאי פריך ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפיק דילמא היינו טעמא משום דאין ב"ח נוטל בראוי כמו כתובת אשה ושמא י"ל דוקא כתוב' אשה אבל ב"ח נוטל בראוי כבמחוזק כו' וצריך אני לפרש שלא תטעה דהאי וא"ת קאי אמאי דמפרש ר"י בן מאיר דאיירי שיכול להוציא בלא מעות ולא איירי כלל בביטול מקח דפשיטא דכבר בטל דאפי' האב היה יכול להחזיר אלא איירי שמבטל השיעבוד של לקוחות א"כ הלקוחו' לא הוי אלא כב"ח ואינו נוטל בראוי כו' וכן דעת כל המפרשים דאיירי לעניין חזרת המעות כמו הרא"ש והר"ן והטור רק שהרמב"ם והרשב"ם לא הזכירו זו בדבריהם אלא סתמ' כתבו שהבן מוציא מיד הלקוחות אכן המגי' משנ' שפי' דברי הרמב"ם הביא דברי הרשב"א וז"ל ולאו דוקא הבן אלא אפי' הוא עצמו כדתני מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום אלא הבן מוציא מיד הלקוחו' בלא כלום אבל הוא מוציא הגוף הנכסים מידם לפי שלא חל עליהם המכר אבל מ"מ חייב לשלם דמי המכר שקיבל מהם ע"כ והשת' נוכל לפרש אף רשב"ם שסבר כן אלא שקיצ' ולא העלה כ"כ הפילפול אבל כ"ע מודי בטעמא שפי' רשב"ם לפי שהראוי אינו נמכר כלומר מאחר שלא באו מעולם הנכסי' ליד אבי הבן דאי הוה נמכר ממש א"כ פשיטא שאף הבן לא היה יכול להוציא מודה לקוחות מאחר שכבר נמכר מכירה גמורה א"כ קדמה מכירתו ליורשיו אף שהן באין מכח אבוה דאב' והיינו טעמא לפי שהטעם דאמרינן מכח אבוה דאבא קאתינ' אינו טעם מוחלט ונצחי דהאי קרא בברכה כתיב כדמסיק תלמודא במסקנא ולא דרך דיחוי כלל שהרי לא אמר דילמא האי בברכה כתיב אלא שכן אמת ומ"מ פסקינן דינ' הכי והיינו היכ' שלא הית' מכירה ראשונ' מכירה כראוי שהרי אף הוא היה יכול לחזו' או בענין שלא היה שום מכירה כמו שאכתוב לקמ' בשם רב האי גאו"ן אבל לבטל מכירת אביו לא יספיק האי טעמא ודוק וכן יראה להדיא מן הרמב"ם שכתב הטעם לפי שלא באו עדיין הנכסים לרשות' ונמצאו הנכסים ברשות אבי האב ובא זה לירש אבי האב אלמא דתרוייהו בעינן דהיינו דלא הוי מכירה וגם הבן בא מכח אבי האב ואף הטו"ר בסי' רי"א שכתב כדברי התו' דאיירי דמוצי' בלי מעות א"ה פי' הטעם מאחר והנכסים לא באו לעולם ליד ראובן כו' והיינו כמו שפי רשב"ם והרמב"ם ולפי הנראה דאף לפי רשב"ם צ"ל נמי דאיירי שמוציא בלא מעות כמו שפי' התו' דאי משום ראוי לחוד כלומר שאינו נמכר א"כ האי טעמא דבן אתא מכח דאבוה דאבא אין בו תועלת כלל לדעתו והלא משמע בהדיא מפירוש רשב"ם מסוף המסקנה דדינא הכי הוא דבן אתא מכח אבוה דאבא אלא שאין כאן ראייה מבוררת ולמאי נ"מ מהאי טעמא אי לאו שיוציא מן הלקוחות בלא דמים ואף שיש תועלת בהאי טעמא כמו שכתב רב האי' והטור הביאו וז"ל כתב רבינו האי ראובן שלוה מיעקב אביו ואח"כ מכר נכסיו ומת ראובן ויעקב וירש חנוך בן ראובן שטר חוב מיעקב מוציא הנכסים שמכר אביו מיד הלקוחות דמצי אמר אנא מאבוה דאבא יריתה ע"כ מ"מ בהאי שמעתת' דמי שמת אין נפקותא בהאי טעמא כלל א"ל כדפרי' וכן דעת הר"ן שפי' נמי דאיירי שמוציא בלא מעות וא"ה פי הטעם משום שלא באו הנכסים מעולם ליד ראובן כו' אכן תימה בעיני מאחר שהטור תפס דעת התו' א"כ סבר בע"פ דב"ח נוטל בראוי והטור עצמו כתב סוף סי ק"ד שאין ב"ח נוטל בראוי ופירש המשנה דנפל הבית עליו ועל מורישיו כו' משום דב"ח אינו נוטל בראוי ואין זו קושיא לדברי התוספות כי כבר פירשו שאין להבי' ראייה ממשנה זו אכן קשה מאחר שהטור מפרש דאיירי שהבן מוציא בלא דמי' אם כן צ"ל כמו שפי' התו' דנוטל ב"ח בראוי כמו שפי' וקשה דידיה אדידיה ונ"ל מה שפירשו התוספות לעיל ויש לומר דשמא ב"ח נוטל בראוי אינו תירוץ מוחלט שהרי נושאין ונותני' בו ונשאר בספק אצלם ואדרבה בפי דעת האומרים ב"ח נוטל בראוי עלה בקושיא בתו' מכח פרק אף על פי דאמאי לא חשיב נמי לשם לעניין שדין התוספות ככתובה שהרי ראוי אינו בכתובה ואיתה בב"ח אלא אף בב"ח ליתא ומ"ה ליכא למימר שדין תו' ככתוב' שהרי אף אם תאמ' שהתו' אינו ככתוב' אלא כב"ח מ"מ ליתא בראוי והשתא צ"ל דאפשר ליישב הקושיא שהקשו בתו' תיפוק ליה משום דב"ח אינו נוטל בראוי אין הכי נמי ומכל מקום הוא קשה בד"מ דלימרו ליה אבוך זבין כו' כלומר ואיך תסלק אותנו בלא דמים ותהיה עדיף יותר ממורישך שלא היה יכול לסלק אותנו בלא דמים אף אתה הבא מכחו לא תוכל להוציא בלא דמים אלא שהם בא בדינא דמכח אבוה דאבא קאתינא וכן יראה להדיא מלשון הרי"ף וז"ל הבן מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אנא מכח אבא דאבא קאתינא דאלו אבא מעולם לא זכה בנכסיו אלו ואין אדם מקנה דשב"ל ומכל מקום קשה הוא בד"מ שיוציא מידם בלא דמים שהרי אלו אביו קיים ורוצה לחזור בו ה"ה צריך לחזור הדמים זה שבא במקומו וקם תחתיו היה נראה שיהיה חייב לעשות כן אלא שכך פסקו במערבא שמכח אבא דאבא אתי והכי הלכתא ע"כ ולפי דעת זו מחוור ומלובן העניין לשרשו שכל הפוסקים כמעט בסגנון אחד רק עלתה קצת חלודה לתחילת התבוננות במשא ומתן של התוספות והרשב"ם שהתו' מפרשים שיכול לשעבד הדשב"ל דהיינו אף הראוי ממש כדמשמע לשם להדיא ומדעת הרשב"ם יראה דפשיטא ליה שאין הראוי משתעבד אבל לכשתתבונן ותרד לעומקה של הלכה תראה מה ההפרש יש בין שניהם כי התוספו' סוברים שיכול להשתעבד נכסים הראוים לו לבא לאדם אחר דהיינו בתורת מתנ' ובקניין או אפילו לב"ח אי מטיל בראוי היכא דליכא בן שאתא מכח אבוה דאבא אלא שיש לו אחים והוא יורש מכח אבי אמו כדאיתא הג"ה באשר"י ומה שפירש הרשב"ם שהראוי אינו משועבד היינו שיגבה ב"ח מהם ולא כתובת אשה ולא שום בושה כדמשמע מדבריו וע"ז כתב וה"ה שאינו נמכר אבל לעניין מקבל מתנ' בקניין שגובה מן הראוי כמו שנפרש אי"ה או היכא שמפרש להדיא שמשעבד לו הראוי בודאי מהני השיעבוד ולא אמרו שאינו נוטל מן הראוי בשיעבוד אלא מן הסתם ואין זו תימה שהרי אין יכול להקנות לאחרים דבר שלא בא לרשותו ויכול לשעבד עצמו לכך כגון בשטר פסיקתא ושיעבוד בתוכה כדאיתא בהגה"ה מימונ"י והיינו טעמא כדפירשי' לעיל והוא מתו' דריש אף על פי ודוק היטיב וה"ה ה"נ גבי מכירה אם יסבור רשב"ם כפירש התוספות דהבן מוציא בלא דמים נ"ל דאדם יכול לשעבד הראוי כזה דהוה כאלו פירש להדיא דלא גרע מכירה ממש מאילו שיעבד לו להדיא הראוי על מעותיו וק"ל והשתא נדקדק בעניין ונרד לנדון לא מיבעי' לדעת האומר שב"ח נוטל בראוי א"כ פשיטא שהבן מוציא ומבטל כח השיעבוד שהיה ראוי לב"ח או כל כה"ג אלא אפילו אי נאמר שאין הב"ח נוטל בראוי ואין ראיה מסוגי' זו שהבן מבטל כח הראוי המשועבד לאחרים וראוי לגבות ממנו מ"מ פשיט הוא בלי ראייה מאחר שאין לזה החתן על חמיו שום דבר ממש שנאמר שכבר זכה בו מחיים אלא שיעבוד שהיה משעבד לו הראוי ולא מתנה ממש אם כן פשיטא שהבן שבא מכח אבוה דאבא שקדם לשיעבוד ומבטל ליה וזו אין צריך בשש אבל מ"מ נראה בעיניו פשוט שהאי חתן זכה בירושה מכח תנאי שהרי אדם יכול להתנות בדשב"ל לכ"ע והוא התנה או שישלמו לו החוב או יתנו לו חלק ירושה אפילו מן הראוי וא"ל שדעת האב לא היו על ראוי כזה דזה אינו חדא דראוי כזה הוא מן המעולה שבראוי עד שדומה קצת למוחזק כדאית' להדיא בפרק יש בכור ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי דאבא אבא אלמא דעדיף מכל שאר הראוים ובודאי אין לטעות ולומ' שמלוה יותר חשוב מוחזק ועדיף ראוי דידיה מראוי נכסי אבא דאבא שהרי הב"ח וכתובה נגבים ממלוה וחשבינן כבמוחזק זה אינו דבודאי מלוה הוא ראוי ממש ומה שב"ח גובה ממנו הוא משום דרכי נתן כמו שפי' התו' בפ' מי שמת ואף לכתובה דלא שייך למימר הא דר' נתן כה"ג שהרי לא נתנ' הכתובה לגבות מחיים מ"מ אלמוה רבנן לשעבודו שתגבה מהם ועשאה מלוה מגבה כבמוחזק כדי שלא יבריח כל אדם כתוב' אשתו באשראי והקיפו' כמו שתקנו הגאונים אח"כ לרווחא דאשה כדי שתהא נגבה אף ממטלטלי דיתמי אבל אין לפ' מאחר שקדם השיעבוד להלואה ובאותו הפעם היתה מוחזק בידו ז"א דאם כן לא תגבה ממלוה שהיה לו קודם שנשאה ומתני' בפ' הכותב משמע סתמא שנגבת ממלוה כלי פלוג וזו אינה צריכה פני' וא"ל דדעתו של אב לא הי' רק על סתם ראוי דהיינו מלוה ז"א חדא דמן הסברא סתם ראוי אינו על המלוה לפי דעת לשון בני אדם ובפרט האידנא שכל משא ומתן הוא באשראי ועוד אין הדעת נוטה לומר כן דאי אמרינן ששייר ולא כלל כל הראוי טפי אמרינן ששייר הלואה כדי שתשאר בהן ירושה לבנים ולא תבטל ירושה בצד מה כמו שהדרך שמשיירי' ספרים וקרקעו' שלא יהא כמעביר אחסנת' דאפי' מברא בישא לברא טבא כו' ולא נימא ששייר נכסי אבא דאבא שהרי לא תפול בהן ירושה מכחו שהרי הן לא באין מכחו אלא מכח אבוה דאבא ונמצא ביטול הנחלה בממונו ועוד מנ"ל לומר דשייר מאחר שכתב סת' בראוי ובמוחזק ואף מלשנא דשטרא נראה לטפויי מדכת' הן במוחזק הן כראוי ולא כתב במוחזק ובראוי או אף בראוי לחוד אלא כלומר הן מוחזק הן ראוי שלא תיפול בהן השתנות כלל אלא בכולן יטול חלק הירוש' בלי פלוג וא"ל שנוס' השטרות כך ולא לטפויי הוא וגם הנותן לא צוה להדיא על הראוי כמו על המוחזק הלא כבר האריך מהר"ם בנדון זה דסת' נותן דעתו שיכתבו השטר כנוסח השטרו' וכפי נוסח משמעות השטרות הקנה לו ושפר נוכל לדקדק דאפילו האידנא לא גמרי ודייק מ"מ סופרי דקמאי דייקי וגמירי ויגעו ומצאו כל התועלת היוצא לבעל השטר וע"כ אין לפקפק בזה ואף שי"ל דהך מילתא גופא לטפויי אתא מאחר שכתב שיסלקו אותם בחלק חצי שטר זכר דמשמע הכל בכלל בין ראוי בין מוחזק פירש בראוי להדיא ש"מ לטפויי אתא דא"ל אי לא הוי פי' ה"א שדינ' במתנה דאינה בראוי דאי אפשר שישמוט לשון מתנה בתחילה או בסוף על אותם חלק חצי זכר ויהיה דינו כמתנה דאינו נוטל בראוי כדמשמע בהדיא בפר' י"ג דאמרינן גבי בכור שאינו נוטל בשבח ששבחו נכסים לאחר מות אביהם דהיינו ראוי משום דמתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתא לידו כו' אלמא דמתנה אינו נוטל בראוי הכי פירושו בסתם מתנה שאדם נותן לחבירו שאין בה ממש עד שיבא לידו ה"נ לעניין ירושה בכור אין ממש אלא במה שכבר בא לידו של אביי ולאפוקי ראוי אבל המתנות שהן בקניין פשיטא שקונה אף היכא דלא אתא ליד וגובים מראוי ומשבח לכ"ע והיינו טעמא מאחר שמקנה לו בקניין משעבד לו כל נכסיו להדיא ואלי' כחו בירושה ונוטל מן הכל אפ"ה נ"ל דלישנ' בראוי אינה מיותר דאי לא הוה כתיב ביה ה"א מאחר דכתוב חצי חלק ירושה והיינו בירושה שהיא באה במתנה כירושת חלק בפירו' דמתנה קרייה רחמנ' וה"א שאינה נוטל בראוי מ"ה כתבתי דדוק' דלישנ' דהן בראוי הן במוחזק בא לטפויי מדקדוק ספרי קדמאי ועוד מאחר שכתב ככל נוסח השטרות וכל לשנא דמשתמ' לתרי אפי' שיהא ידו על העליונה ק"ו בלשון שכולל הכל ועל המוציא להביא ראייה ומ"ה לית ספיקא בהאי דינא שבודאי נוטל החתן חצי חלק ירושה מכל וכל אף בכל ראוי א"ל שיסלקו אותו בחוב הכתוב בשטר והמפקפק בדבר מעוות הדין והוא יתן הדין ושלום לדייני ישראל המצדיקים על בוריו: כה דברי שלמה בן ה"ה מהר"ר יחיאל זצ"ל לוריא: שוב השיב לו הגאון שאירו מהר"ר משה יניק על כתב זה ואני השבתי עליו: