תשובות מהרש״ל · חלק ל״ז סימן ח׳

ראשית הדברים תפילין זו נתפשטו בכל ארץ אשכנז ורוסיא ונמשכו הסופרים אחר דעת הברוך שאמר לסיים שמע באמצע השיטה אין לפוסלן כלל וכלל חדא מאחר שבעל העיטור כתב שד' הפרשיות דינם להיות פתוחות אע"פ שפרשה הרביעי' שהיא והיה אם שמוע היא בתורה סתומה א"כ ס"ל בוודאי דקפדינן אפתוחות מאחר שאינם סומוכות בתורה וממילא אם שינ' ועשא' סתומה אפילו האחרונה פסולה ולדעת שאר המחברים דס"ל דתפילין כמזוזה דמסיק תלמודא והאידנא עבדינן סתומות היינו לכתחילה אבל אי עבד פתוחות כשרה א"כ ה"ה בתפילין כן ומה שכת' הרמב"ם שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוח' סתומ' פוסלן הוא להדיא נגד הסוגיא דמנחות דמכשיר להדיא במזוזה אי עשה פתוחה אלא שמצוה בסתומ' לכתחילה וכן כל המחברים לא הזכירו לפסול גבי תפילין אי עשה הסתומה פתוחה וא"כ ממילא דינן כמזוזה ומ"ה בטלה דעתו בדבר זה גם ספר אורחות חיים כתב בשם בעל השלמת שחולק על הרמב"ם במה שפוסל אם עשה מן הסתומה פתוחה בתפילין ואמר שאין זה נראה מן הגמרא ובמזוזה נראה המסקנה להיפך דדווקא מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינן פתוחות שפיר דמי פ"כ ומה שיש רוצין לתרץ דמ"ה פסלינן גבי תפילין משום דגזרינן אטו פתוחות שלא יעשו סתומות תמה אני על אותן המפרשי' דמאין לו לרבינו משה לגזור גזירה חדשה שלא הוזכרה בתלמוד ולעשות מעשה ולפסול הקודש גם המפרש שדעת הרמב"ם לא היה על תפילין אלא בפרשיות של תורה שכך הדין אם שינה מפתוחה לסתומה או איפכא שפסלה ומ"ה פרשיות שבתפילין שדינן לכתוב כמו שכתובים בתורה שצריך להזהר בהם ביותר שלא לשנות אפילו מן הסתומות ולעשות פתוחה גם זו אינו שוה לי כי הלשון לא משמע כלל שקאי על פרשיות שבתורה אכן נראה בעיני לישבו דלא כיון כלל לפסול בשינה הסתומה לפתוחה בתפילין שהרי לא כתב פסולה אלא פסולן כלומר שפוסלן מהכשר תיקונן ויש מהן שפוסל לגמרי כגון מן הפתוחה סתומה ויש מהן שפוסל מהכשר מצותן כגון מן הסתומ' לפתוח שהרי מצוה מן המובחר בסתומה כמו במזוזה ומ"ה מיושב במה שכתב וצריך לזהר בפרשיות ולא די לו במה שהיה כותב שלשה פרשיות הראשונות הן פתוחות והאחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה ואם שינה פסולה כמו שכתוב גבי ס"ת ולא הזכיר שם שצריך לזהר אלא כדפרישית שהזהיר להחמיר בה ר"ל אף בסתומה שלא יעשנה פתוחה ומ"ה נראה שהסופרים הראשונים הנהיגו לכתוב כולן פתוחות כדי להיות יוצא ידי כולן לכל הפחות בדיעבד ממה שנעשה סתומה ותהיה פסולה לבעל העיטור ומה שיש רוצין ליישב הסופרים דמה שאמרו פרשה פתוחה או סתומה לאו בהתחלת הפרש' קאמר אלא בסוף הפרשה של הפתוחה או הסתומה עושין ההיכר ותולין עצמן במה שכתב הטור בדין פרשה סתומה ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה עליונ' של ראש הדף חלוק ויתחיל בשנייה אלמא דס"ל לטור דההיכר דעושין לפרשיות הוא בסופן ולא כדעת הרמב"ם וא"כ שפיר נופל הלשון ואם סיום הסתומה ר"ל פרשה סתומה שיש לנו לעשות בסופה כמין סתומה אע"פ שפרשה הבאה אחריה היא פתוח' דאל"כ אלא בפר' שלפני קאמר מהווי אם סיים הסתומה דקאמר ואני אומר שאין זה השכל והדעת לומר שההיכר תהיה בסופה ולא בתחילתה כי פתיחתה וסתימתה ניכר בהתחלת העניין וכמו שדרשו' ז"ל על פרשת ויחי למה פרשה זו סתומה והיינו בהתחלתו ואע"פ שאין ראייה לדבר דהתם לאו בפרשה סתומה היפך הפתוחה איירי אלא שסתומה ממש מבלי הפרש כלל קאמר וכמו שכתוב בהג"ה מיימונ"י מ"מ זכר לדבר יש דשם פרשה סתומה היינו בראשה אכן תדע שיש חילוק בין פרשה סתומה לסתומה כי פרשה סתומה היא סותמת העניין של הפרשה שלפניה אע"פ שאותה פרשה שלפניה היא פרשה פתוח' כי בלאו זה צריכין אני לחקור וליתן לב מה הפרש יש בין פר' פתוח' לפרשה סתומה כי רבותינו ז"ל הקדמוני' לא נתנו סיבה אלא לפרשיו' מה היו הפרשיות משתמשו' כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרש' לפרש' כו' אבל בשימוש הפתוחה והסתומה לא הזכירו אם לא תאמר שאין צריך חקירה על זה כי הוא מובן מעצמו וכשמם כן הוא שפתוחה אין לה חבור עם מה שלמעלה והוא עניין חלוק בפני עצמו וכאילו התחיל פה וסתומה מחוברת וסתו' לדברים שלפניה ואינה חלוקה אלא ליתן ריוח בין הפרשיות ואל תשיביני מפ' וכי ישאל שהיא פתוחה ורבותינו דרשו וי"ו מוסיף על עניין הראשון וילמוד עליון מתחתון ותחתון מעליון אין זו קושיא שיכול להיות שהיא מסולקת ומחולקת בטעמים ובסודות משומרים אל הראשונים ומ"ה מצריך הפסוק לחברם בזה כדי שילמדו זה מזה לעניין פרטי דיני' שנאמרו בשניהם ומי הוא זה היודע כל רזי תורה וחבורי הענינים וחלוקי העניינים ס"ד פתוחה הוא דבר פתוח לעצמו ודבר סתום הוא הפוכו וצורתן יעידו עליהם לדברי הרמב"ם הפתוחה לעולם בראש השיט' בהתחלת העניין כמו בראשית שהיא התחלת התורה ופתוחה הוא מלשון פתיחה שנפתח העניין בלי הקדמה שלפניה והסתומה לעולם מתחלת מאמצע השיטה שמורה שיש דברים אחרים כתובות לפניה ולדברי שאר המחברים תלוי הכל בריוח והפסק אם יש ההפסק לפניו הוא פתוחה וחלוק ופתוחה על הריוח קאי שפתוחה השורה לפניו מבלי כתוב והסתומה לעולם סתום משני צדדיה ופתוחה באמצע ואפילו לפי דעת הרא"ש שכתב שאם סיים הפרשה שלפני הסתומה בסוף השיטה יניח שיטה חלוק ויתחיל משיטה שלאחריה היינו דס"ל מאחר שאינה פתוחה בראש השיטה עצמה א"כ חשבינן השיטה חלוקה כמו שהיא באמצע הכתב וק"ל ועל זה קאמר שפיר ואם סיים הסתומה כלומ' עניין הסתום ר"ל שפרשה שאחריה תהא סתומה עמה והשת' לפי זה נמי מיושב מה שאמרי' בהקומץ גבי מזוז' ועוש' פרשיותיה סתומו' וכותבין התו' והסמ"ג קצת קשה דנק' לשון רבי' ואין שם אלא פרשה אחת ושמא משום על הארץ שבסוף השיטה אע"פ שאין כתי' אחריה כלום והשתא קשה מאחר שהיכר הסתומ' צריך להיות בהתחלת הפרש' דהיינו והיה אם שמוע ולא בסופה א"כ מה משני משום דעל הארץ בסוף השיטה הוא ס"ס היא פרשה אחת והיה לו לומר ועושה בפר' סתומות כלומר שני מיני סתומות באותה פרשה בהתחלת ובסופה אבל לפי מה שפירשתי הוא על הנכון שאמר ועושה פרשיותיה סתומות לא אמר שהן פרשיות סתומות אלא ועושה אותן סתומו' ר"ל התחלת והיה אם שמוע שהיא פרשת סתומה עושה סוף העניין שבפרשה שלפניה סתומה וכשמסיים על הארץ בסוף שיטה עושה סוף עניין בפרש' עצמה סתימה ואע"פ שאין כתוב אחריה כלום ואין פרשה סתימה אחריה שתעשה אותה סתומה מ"מ סתימת על הארץ בסוף השיטה בלי ריוח הוי כאלו עשאה סתומ' בסוף עניינה ומה שכתב חכם אחד לולי שמע הרמב"ם להדיא שהיכר הפתיח' הוא בראש הפתוח' ולא מצינו מי שחול' עליו בזה היה מפורש הא דאית' בירושלמי פתוח' מראש' פתוח' פתוח' מסופ' פתוח' היינו שאם יעשה הריוח להיכר הפתוח' בין בראש הפר' הפתוחה בין בסופה וכן משמע לשון בראשה בסופה בהי"א היינו בפר עצמ' ותימ' בעיני א"כ לפי זה צריך לפרש כשירצה לעשות סתומה שלא יהא היכר ריוח של פתוחה לא בראש הפרשה ולא בסופה אלא הכל בריוח סתום והיינו מה שמסיק אח"כ מכאן ומכאן סתומה וא"כ הלל נמי סתומה מכאן ומכאן סתומ' מאחר שעל הפר' קאי כמו שאמר בפתוחה פתוחה מראשה פתוחה כו' אלא בע"כ צריך לפרש כמסקנת התו' וכמו שפי' הראש בהלכות קטנות דקאי על מה שאמר שמואל בר שילת בשם רב הלכה כדברי האומר פתוחה ר"ל אף פתוחה וכ"ש סתומה כתלמודא דידן ומ"ה קאמר שאם יעשה פתוחה מראשה שמניח ריוח ט' אותיות בראש השיטה ויתחיל באמצע השיטה או שיניח ריוח בסוף השיטה שלפניה ויתחיל בתחלת השיט' שהכל היא פתוח' או יעש' פתיחת' באמצע ומכאן ומכאן יהיה סתום שהוא המצוה מן המובחר או כמו שפירש בס"ת וז"ל וה"פ הירושלמי אמר רב הלכה כדברי האומר מזוזה פר' שלה פתוחה ואח"כ מפר' לא פתוח' גמורה אמ' רב דהא פתוחה מראשה הוי פתוחה גמורה וכן פתוחה בסופה הוי פתוחה גמורה אלא פתוחה פי' דקאמר רב במזוזה היינו כשמכאן ומכאן סתומה וכתובה אבל באמצע יש חלק והיינו נמי סתומה דקאחד רב פ' הקומץ עכ"ל וכעין זה כתב בסמ"ג שכך קבל מרבותיו ואמת שאי אפשר לפרש מראשה ומסופה אלא על ריוח שבשיט' אם בראש שיטת' או מסוף שיטת' שלפניה דאי כפי' הראשון דעל הפר' קאי הל"ל פתוחה בראשה פתוח' פתוחה בסופ' כו' אלא מראשה ר"ל מריוח התחלת השיט' תהיה ניכר פתוח' או מריוח שבסוף השיטה שלפניה ולא בפ' עצמה ואמת ששוב מצאנו בספר אורחות חיים שי"מ שפ' הפתוחה היא הפתוחה בסופה של אות' פר' עצמה שלא יניח חלק כלל אלא ישים סוף השיטה ודוחק הוא מאוד ועוד הלא מסקינן בפ' הקומץ אמר רב חסדא על הארץ בשיט' אחרונה א"ד בתחלת שיטה וא"ד בסוף שיטה והשתא איך יכול להיות בתחלת שיטה א"כ תהיה פר' פתוחה ופ' והיה אם שמוע היא סתומה ודוחק לומר דס"ל כמ"ד פתוחה דהאי א"ד כו' סתמא דתלמודא קאמרי ותלמודא הוא דס"ל דנהיגין אנו בסתומו' ועוד לא ה"ל לחלוק אם בתחלת השיטה או בסופה אלא לחלוק אי עבדינן פ' והיה אם שמוע פתוח' או סתומה ועוד מדמסי' שם טעמא דאיכ' מ"ד בסוף שיטה כגבוה שמים על הארץ ואיכ' מ"ד בתחלת שיטה כי היכי דמרחק' שמים מעל הארץ ומה תלוי בטעמא הלא הוא בהכרח לפי הפרש' אם פתוחה או סתומ' ועוד הלא פרשת ויעל משה היא סתומה בלי מחלוקת ומ"מ היא מסויימת באמצע השיט' כדאית' במנחות לעיני כל ישראל באמצע השיטה איתמר ע"כ בטלו דברי אות' המפרש שפרשה פתוחה תהיה ניכרת בסופה: