תשובות מהרש״ל · חלק ל״ו סימן ו׳

מכל הלין נשמע דאין שייך דין עני המהפך בחררה אלא לקרותו רשע ולא להוציא מידו כלל ואפי' לקרותו רשע ג"כ אינו אלא היכא דהוא התחיל לבטל ולקלקל מקחו או שכירתו כלישנא דתלמודו ובא אחר ונטלה כו' משמע שבא מעצמו ליטלה אבל אם שמע האחד מן זה המוכר שאינו רוצה למכור או להשכיר לזה המהפך בה וק"ו אם זה המוכר או המשכיר מקדים ומתחיל עם האחר שיקנה או ישכיר ממנו ואפילו ידע שהראשון היה מהפך בה מאחר שאינו רוצה זה המוכר למסור לראשון אם כן אין בו דין רשע כלל מאחר שהראשון לא זכה בה כלל רק תקנת חכמים כעין מצרנו' משום הטוב והישר כדאיתא במרדכי וגרוע יותר ממצרנות דאפילו לחזור ולבטל מקחו אין מחייבים אותו אם כן היכא דאיכא צד אמתלא שלא בא ליטלה מידו אז הוא שרי ואפילו אין לו עדות בדבר ששמע מזה המוכר מכל מקום מספיקא אין לנו להחזיקו כרשע ונימא לא שביק התירה ואכל איסורא כדמוכח בפרק איזהו נשך ובודאי אם לא שמע מן המוכר היה מטריח עצמו ליקח במקום אחד ועוד מסתמא דנאמן על עצמו כדי שלא לעשותו רשע דהא אפילו הודה מעצמו אינו נאמן על עצמו להיות בו דין רשע דאורייתא אם כן לכ"ה נאמן דלא ליקרא רשע מספיקא ופשיטא שרבי אבא לא הוצרך להביא עדות ואמתלא לדבריו כדי שלא לעשותו ח"ו רשע שלא שמע שום דבר מקניית רב גידל ונראה אפילו אם זה המוכר כופר ואמר מעולם לא אמרתי לו כדברים האלה מכל מקום נאמן על עצמו שלא נוכל לקרותו רשע ואוקי גברא נגד גברא ואפילו שבועה אין צריך מאחר דאין בו דרר' דממונא רק לקרותו רשע ועל זה וכה"ג אין נשבעין עליו כמו שפסק מהר"ם בפרק החובל לעניין הוצאת ש"ר וא"ל דילמ' יחזור המוכר מדבריו ויחזיר וימכור לראשון שהפך בו ואם כן היה לו לסלק עצמו פשיטא דלא אחמורי חכמים כולי האי מאחר דהראשון לית ביה זכייה כלל כדפירש"י וכן איתא בתו' דקידושין על עני המהפך בחררה כו' לפי שיכול להשכיר עצמו במקום אחר וז"ל ומכאן נראה לרבי יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לב"ה שיש מלמד אחד בביתו כל זמן שהמלמד בביתו מאחר שהוא שכור שם ילך זה המלמד להשתכר למקום אחר א"ל שיאמר הב"ה דאין רצונו לעכב המלמד שלו כו' עד כאן אלמא כששמע רק מן בעל הבית אמירה בעלמא שרי דאי בע"א פשיטא דשרי מאחר שאינו רוצה הב"ה אלא כדפירש"י והנה מאמר שמדמה התוס' מלמד לעני המהפך בחררה כו' אם כן לא איירי אלא בשכרו לימים או קבלנות לספר כמו שהיה בימיהם כל שכירות מלמד כשכירות פועל וכן דימו אותו הפוסקי' דיני מלמד לדין פועל לעניין חזרה ואיירי שזה המלמד לא נשתכר לזה לב"ה אלא לשכיר יום או יומים ולא עשה עמו עת קצוב עד כמה ימים אם כן אם בא אמר ליקח מחייתו ולדחותו מאחר שהפך הראשון זה בחררה להיות קשר בזה ב"ה אסור לדחותו אבל אי שכרו הב"ה לזמן קצוב והקדים זה קודם כלות זמן והשכיר עצמו לבעל בית אין זה דומה לעני המהפך כו' דעדיין לא הפך בזה החררה אבל לפי מה שמצאתי בהג"ה במ"ק בפרק ח"ה וז"ל ואר"ת שאין רשות למלמד מן הדין להשכיר עצמו במקום שחבירו נשתכר תחילה דרע לו לילך במקום אחר אבל ב"ה מותר לשכור מלמד ששכר חבירו כבר בזמן שעבד חדא שאין דרכו של ב"ה לחזור במקום אחרים להשכיר מלמדים ועוד שיש כמה ב"ה שהיו רוצים להפסיד הרבה קודם שיהיו בניו בטילים עכ"ל תוספו' שיט' פ' לא יחפור ע"כ ובתוספו' פרק האומר עוד טעם אחר וז"ל אכל הב"ה יכול שפיר לשכור אותו מלמד ששכר כבר חבירו ולא יכול לומר לו הב"ה שכור לך מלמד אחר דיכול לומר זה ניחא לי טפי כי כמדומה לי שילמוד בני יפה ממלמד אחד ע"כ א"כ משמע דאיירי אף במלמד ששכר לזמן ואפ"ה אסור לשכור לאותו בע"ה אף שכלה הזמן מכל מקום לא קשה מידי מאחר דאיירי במלמד ששכרו ב"ה על היישוב במקום שלא נמצאו לומד"י וחבורת אנשים כדמוכח משיטת התו' דלעיל להדיא א"כ מסתמא איזה מלמד שהלך לשכור עצמו אצל בע"ה אחד להיות לו למלמד דעתו לאו אזיון אחד הוה אלא על כמה ימים וא"כ דומה לעני המהפך בחררה להיות קשור בבע"ה כמה זמנים וזה בא ונטלה אכל בע"א כגון בקהילות שיש שם קבוצות הרבה מישראל ששוכרים מלמדי' לזמנים קצובים פשיט' אם בא אחר והשכיר עצמו לב"ה אחר כלות זמנו אינו נקרא כעני המהפך בחררה כדפירי' והנה כמה חלוקים בדברי עני המהפ' בחררה אם הוא דבר של הפקר או מציאה אז הוא מותר לכתחילה וכדבר שאינו הפקר ודומה למציאה אזי נקרא רשע וראוי עליו להכריז בב"ה ברבים שהוא רשע ואם הוא דבר שטרח בו כגון עני הנוקף בראש הזית כדפירשי' אז הוא גזלן מדבריהם ואין יוצאת בדיינים כדאיתא בפרק הניזקים ואם הוא דבר המזומן אצלו כגון דגים וכה"ג וחבירו ירד לתוך אומנתו הוה כעין גזלן וחבירו יכול לעכב עליו בדין ולדון עליו והנה יפרד והיה לד' ראשים וא"כ צריכין אנו לבאר כל הד' חלוקי' ומתו' כך יבואר שאילתינו ויש להם ד' שמות שם א' הפקר ומציאה שם שני מהפך בחררה ג' טירחה ד' אומנותו בכך השם הראשון מציאה והפקר לאו דווקא שיהיה הפקר או מציאה אלא כל שדומה למציאה שלא יכול למצוא במקום אחר חשוב כמציאה ומ"מ צריך להיו' ריוח ברור כגון שזבין שוה מאה כו' או מעט יותר וכן פי' מהרר"ק הא דכתב במרדכי וז"ל עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה בקרא רשע ה"מ כשקנה דבר בשוויו כו' ע"כ ומשמע מיניה כשקנ' בזול חשוב כמו מציאה מ"מ לא איירי אלא בזול המבור' אבל בדבר מועט שאינו מבורר לכל לא דאי לא תימ' הכי א"כ בשום סחורה לא יהיה שייך בו דין עני המהפך בחררה דרוב סחורה שאדם קונ' קונה בזול כדי להרויח בה אלא כדפ' והיכ' דאין הריוח ברור לכל ונרא' לעיניים קרוי בשויו כסתם סחורה וכתב הגאון מהררי"ק בשורש קל"ב דאין חילוק במתנה מרובה או מועטת רק שיהא ריוח ברור וגדול קצת שנראה לעינים שלא יכול למצו' רוח כזה במקום אחר והאריך הגאון הרבה עד שלא הניח לי מקום להתגדר בו והנה דימה הגאון הלואת רבית בחנות כמו שהמנהג ליהודים ביש מקומות לדבר שאין בו קצבה ואין מבורר הריוח אעפ"י שתלוי בו כל מחייתו של אדם בגלות הזה כמו שכת' הגאון עצמו בסוף התשובה ומ"מ נרא' בעיני דווקא בענין זה שנוכל לומ' שיכול השני אשר רוצה לדחותו לפזר ממונו במקום אחר ובישובים אחרים אבל מי שלא יכול למצוא כעין זה במקום אחר אפילו אינו מבורר הריוח וקצוב מ"מ חשוב כהפקר או מציאה כגון שנים שדרו בעיר אחד מכמ' שני' ולא היו להם חנות עד הנה והנה אחד מהפך לקנות החנות מן שר ואדון של העיר והקדימו האחר דאינו נקרא רשע דהוה לו כמו מציאה מאחר שלא יכול למצוא עוד חנות באותו העיר כי אין המנהג רק להשכיר החנות להלואות רבית רק לאדם אחד ולא נימא שיחפש לו מקום אחר למחייתו דמסתמא לא גרע ממה שפסק מהר"ם והבאתי לעיל שאם קנ' על המוצר כו' שיכול להקדימו מאחר שלא יכול למצוא כל פעם קרקע העומד על המינ' שלו ק"ו הכא שמצ' מחייתו בביתו מה טוב ומה נעי' שבת אחי שלא נאמ' שיכול למצוא מחייתו במקום אחר ודומה קצת לזו פסק מהררי"ק גופיה בשורש קי"ח אף שהוא לא כתב אלא היכא שהיית' לו כבר אותו מחייה ואם יצטרך לצאת יהיה הפסידו מרובה מ"מ אומר אני תעשה כך היה שפסק עליה וג"כ היה ריעותא לשם שבע"ה אחד הפקידו לשם והבעל הראשון היה המוחזק מכמה שנים ואחר כך כשמת אדון העיר בא זה ודחה אותו לגמרי וקנה אותו החנו' מן אדון אחד אשר נתמנ' תחתיו וזהו לכאורה אין לך השגת גבול יותר מזה ע"כ דקדק להוסיף לשריות' אבל בנדון שכתבתי ג"כ כה"ג שרי אפילו לא יצטרך לילך מן העיר רק שלא ימצא מחייתו בהשקט ומנוח מעניין אחר כמו זה שפיר חשוב כמו מציאה ולא כתב הגאון בשורש קל"ב שיכול לחפש לישוב אחרים כזה דזוזי דאינשי עבדי ליה ספסרנות' ולכן קרוי שפיר עני המהפך בחררה היינו משום שהשני לא היה דר מתחילה תוך אותו העיר רק עכשיו בא לדחות חבירו אשר הסך בחרדה כמה שנים בקניין החנות ולאו דווקא לעניין חנות אלא כל הדומ' לו וכן יראה משיטת התוספו' דפרק ח"ה שכת' לתירץ אחד לפי שאין דרך של ב"ה לחזור במקומו' אחרים אחרי מלמד כו' אלמא כשאין דרכו לחזור אעפ"י שב"ה ג"כ אין דרכו לחזור אחד מלמד כמו זה אלא מ"מ מאמר שהדבר קשה לב"ה אם ימצא המלמד במזוזת לפניו הוה דומה להפקר ומציאה ואעפ"י שיכול למצוא במקום אחד ה"נ לעניין חכמה ודומה לו מאחר שזולתו יהיה המחיי' קשה עליו ועכשיו היה במזומן לפניו הוה דומה להפקר ומציאה ואין לומר דילמא לעניין ת"ת שאני דלא גזרו חכמים לגבי תורה מידי לעושה הנוטלה רשע כדי שלא ימנע מלהשכיר מלמד לבניו מאמר שאין דרכו לחזור אחר מלמד וכן מצינו במרדכי לענין חרם ישוב שאין הגזר' נעשית ותלי' על הת"ח ושאר דבר מצוה אף שנגזר בסתמא ואפילו יש שם רב מקודם דס"ס קנאת סופרים תרבה חכמה קל ומומר לענין תלמיד לנערים שכל העולם אינו כדי לה ועומד על הבלי פיהם כדאיתא בפרק במה אשה שנאמר בטלה לגבייהו איסור מגזירת חכמים שהנוטלה רשע ז"א דא"כ אדרבה ניפוק לאידך גיסא דאם אתה מתיר ליטול המלמד ממנו א"כ זה הראשון לא ישכור עוד מלמד לבניו מאחר שאין דרכו לחזור אחר המלמד וא"כ כדקיימא קיימא ויאסר משום מהפך בחררה אלא כדפי' הלך לדור שם ס"ס סתם דרכים בחזקת סכנה וקשה טילטול דגברא וחשיב טירחה כמו עני המנקף כו' ועוד הלא יש לגאון כמה טעמים מצורפים לזה ולאו על טעמא דטרח לבד סמך דהא החמיר בה יותר מגבי עני המנקף דאין דנין עליו בדיינים ועל אותו המעשה פסק להוציא אלא מצירוף כמה טעמים כאשר כתב בתשובה בסופו וכ"ש היכא דטרח ועשה כלי לדבר אחד כגון גבי מצודות דגים דפרק לא יחפור וכל פריס' מצודי' חשוב ככלי כדמוכ' בפ"ק דשבת והיא טירח' הנכרת לעינים ומבורר יותר מעני המנקף בראש הזית אף שנשא נפשו למות מ"מ אין ניכר שום דבר ואין שינוי להדיא כמו שפירס כבר מצודתו או כל כה"ג שצריך חבירו להרח"י מצי לעכב עליו ואין להקשות א"כ מה הקשו התו' בפרק האומר וכן בפרק לא יחפור ממצודו' דגים כו' לישני משום שטרח לא קשה מידי כי התם משמע סתמא אפילו בלא פרס מצוד' רק שנתן הצייד עיניו בדג כו' והכיר חורו כדפי' לעיל בשם רש"י וכן משמע לישנא דתלמודא מרחיקים מצודות הדג מן הדג ולא אמר מן המצודו ועוד משום הכי מתרצים הטעם משום שיורד לתוך אומנתו דלהוי כעין גזלן ומצי לעכב ודנין עליו ואפילו כבר פירסו אחרים מצודת' מצי לעכב בהו דדמי להאי בר מבואה כו' כדאיתא בסוגייא ואעפ"י שהתו' תירצו בפרק לא יחפו' שינוי קמ' משום שיכול לפרוס מצודתו במקום אחר ולפי זה ג"כ לא יכול לעכב עליו רק שנקרא רשע מ"מ שינוי בתרא עיקר וכן כתבו התו' בפרק האומר וכן כתב הרא"ש והמרדכ"י ועוד שהתירוץ הראשון של תו' בפרק לא יחפור לאו לאוקמי הכי אלא נגד מה שמקשים לפי' ר"ת דגבי הפקר אין שייך דין מהפך בחררה והכא גבי מצודה כו' גם כן הפקר ואעפ"י כן אסור על זה קאי שנוי קמא שזאת אינ' תמיהא כלל ואינו קרוי הפקר מאח' שיכול לפרוס מצודתו במקו' אחר אבל מן הדין יכול גם לעכב עליו ולדון עליו מאחר שאומנתו בכך: השם הרביעי אומנותו בכך הוא דבר שאומנתו בכך וחבירו יורד לתוכו כגון בר מתא דאוקי' ריחים כו' וחנות וכל כה"ג יכול לעכב על מי מאינו בר מתא אבל בר מבואה אבר מבואה לא יכול לעכב כלל דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דבתראי הוה כדאית' בפ' קמא דב"ק רב פפא ורב הונ' בריה דרב יהושע כו' וכן פסק הרי"ף והרא"ש ואפי' אבר מבוא אחרינ' לא מצי מעכב דנשאר' בתיקו וספק מתונ' לקול' אבל מצודת דג כו' יכול לעכב אפ"י אבר מבואה משום דיהבא סיירא כדפי' לעיל דהוה מזומן אצלו וכאלו בא לידו דמי דהא פריך בגמרא ארב הונא דאמר האי בר מבואה דאוקי רחייא כו' מצי לעכב אפי' אבר מבואה דיליה לימא מסייע ליה ממתנית' מרחיקי' מצודת הדג כו' משני שאני דגים דיהבי סיירא א"כ מהאי טעמא אף דהלכה אינו כרב הונא רק כרב הונא בריה דרב יהושע מ"מ כ"ע מודי במתנית' גבי מצודות דגים משום דיהבי סיירא דהו' כיורד לתוך אומנתו ומה שדימו התו' בפר' האומר וכן הרא"ש מצודות דגים להאי בר מבואה דרב הונ' כו' אף דהאי עדיף טפי כדפיר"י דהא דברי רב הונא לית' לא קשה מידי דאינ' מביאין ראייה רק מן הטעם דקא פסקא לחיותי' משום שיורד לתוך אומנתו כדאיתא במילתא דרב הונא אבל העיקר כי מצודות דגים כו' משום דיהבי סיירא ואין לי מקום להאריך באיזה סחור' יכול לעכב בר מתא אבר' מת' אחרינ' וכן כל החילוקי' שנעלו בסוגיא כי אינה תלוי בו בשאילת חיבור ההוא ודיני דמערופיא חלוק ביש מקומו' שדני' ומדמין לכמו שיור' לתו' אומנתו של חבירו ויש שמתרין לכתחל' ופשיט' שאין לדון עליו כלל כדפי' לעיל ומתוך זה יבאו שאילתנו אשר הרחבנו והעמקנו כל היסוד ההוא בתחילה צריכי' אנו לדקדק אם דומ' קניין זה של יין שרף שהוא רק רשות לדבר שאין בו ממש מתרי טעמי חדא דאין בו ממש רק רשות וגרוע יותר מדירה שפסקו כהג"ה מיימוני' ר"ח והגאוני' שקרוי דבר שאין בו ממש א"ל שיקנ' גוף הבית לדירה כ"ש הכא דאין באותו הקנין שום דבר אפי' דירה רק רשות וכח שלא יעשה שום אדם יין שרוף זולתו ועוד הוא דבר שאין בו ממש שלא בא לעול' עדיין והוה כמו פירות דקל ועוד ריעותא שמוכרים היין שרף באות' זמן שאינ' ברשות' וכל דבר שאין ברשות של אדם קרוי דבר שאין בו ממש כמו מה שאירש מאבא כו' כדאיתא פ"ק דב"מ וכן פסק הרמב"ם וכל הגאונים ע"כ לא מכרו בקניין דמעכשיו אמת שיש לחלק הרבה ולדון דאינו דומ' לפירות דקל דספק יהיו פירות או לא יהיו אמת שיש לחלק הרבה ולדון דאינו דומ' לפירות דקל דספק יהיו פירות או לא יהיו דומה למה שתעלה מצודתי ואפילו את"ל יהיה ס"ס כשער הקנין לא יהיה וא"כ למה חול הקניין קודם שבא לעולמו על אחר שבא לעולמו אבל קניית רשות לעולם לא בא בעולם שיהא בו ממש יותר מעתה וג"כ הוא בודאי בלי ספק שיבוא הרשות בידם ועוד בודאי אין שום דבר בעולם שלא יחול בו קניין דאפילו פירות דקל יכול למכור דקל לפירותיו וא"כ אותם פירות במה אתה קונה אות' כי אם השטר ערכאות ומה שאינו בידם למכור עכשיו ב"ש מאחר של סוף הזמן יבא מאיליו לכחם ברשות דומה למי ששכר בית לחבירו לזמן קצוב יכול למכרו אחר הזמן וה"ה אם מכר לזמן קצוב שדומה לשכירות בכל מילי רק שיכול הקונה לזמן לבנות ולתקן בו כל מה שירצה כמו שפסק הרמב"ם וכן הטור הביאו אבל לעניין מכירה יכול ג"כ המוכר למכור לאחר אף שלא כלה הזמן עדיין ואפילו מעכשיו אינו צריך כמו שמוכיחי' התו' במסכת יבמות היכ' דאיתא גוף הדבר בעולם ויש בו ממש ודמי למי שאמר לאשה מקודש' לי לאחר ל' יום לכ"ע מקודשת בין לרב בין לשמואל וזהו פשו' רק שעקר הטעם שלא יכול אדם להקנות דבר שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש היינו בדבר שיכול לבוא או אינו לבוא אפי' אתי' בידיה כגון מקודשת לי לאחר שאגיי' דאינ' מקודש' כדאיתא בפרק האומר משום דילמא לא ישתכח ג' שיכול להתגייר בפניהם אבל במידי דאיתי' בידי' ויהיה בודאי בידים לאחר זמן אין זה דומ' לדבר שלא בא ברשותו רק שיש לחלק ולומר דווקא בדבר שהוא בעולם כגון מכירות בתים וכה"ג אבל בנדון זה אין חל עליו שום קניין כי אין בו ממשות בעול' רק שמוכר' אני לחלק בדב' רשו' שלא יהיה לבסו' יות' ממשות מלעת עתה שחל עליו קנין בפרט בשט' דהא אפילו לעניין פירות דקל כתב העיטו"ר בשם הרי"ף כשיש לו שטר חשוב כמו שתפס ואם יבאו הפירות זוכה ה"נ נימא הכי ועוד מצינו בפסקי גאוני' שהיו קוני' חזקת ישובים מן השר להתנות עמו שלא יבא שום אדם יותר לדור שם ואפי' אם בא אחר כך אדם אחר והשתדל עם השר להיפך יפול היהודי הראשון לעכב עליו כדאית' ג"כ במרדכי דדינ' דמלכות' דינא ואף שג"כ אין ממש בקניין מן השר שלא ידור שום אדם אצלו אלא רשות ושלטנ' במתא חשוב כמו שקנה גוף העד לאותו השלטנות והוי כמו שקנה בית לדיר' אף שלא כתב בהדיא בשטר כך והעיין בעיני מאח' שמצינו שם במסכ' ב"ב בפ' לא יח' פועל הא דנכסי גוי הן הרי כהפק' כו' ה"מ דלית דינ' דמלכות' דלא לקני ארע שלא בשטרא אבל אית דינא דמלכות' כו' לא והרמב"ם הוסיף בביאור בפרק א' דהילכו' זכיי' וז"ל כד"א כו' אבל אם יש משפט ודין של אותו מלך שלא יזכה אדם בקרקע אלא מי שכותב בשטר או נותן דמי' וכיוצא בדב' אלו עושי' כפי משפטי המלך שכל דיני המלך בממון על פיה' דנין ע"כ ק"ו הכ' מה שרגיל אדם לקנות מן שלטוני העיר שאזלינ' בתרייהו בדינא דמלכות' וידוע הוא בכל המלכו' שקוני' המכסים או דוגמתו ויין שרף ושארי רשותתו שלטנות בעיר כל הקניין ע"י שטר ארנדא ועל זה הן דנין ורגילין ג"כ למכור קודם כלות זמנו של ראשון ומוכרין לשני כי הרבה המהדרין לקנות ומזרזין להקדים ולזכות בו ומתוך כך יעולה בדמים וזהו הוספ' ותועלת לאוצרתם ומצינו ג"כ בדברי חכמים ששינו הידוע ואפילו מה שהוא מקח ממש אמרו שאינו קונ' כדמוכח בסוגי' דנכסי גוי כו' דכסף אף שקונ' בו אמרו חכמים דאינו קונה משום דלא סמכה דעתיה ואפילו בחזקה אח"כ אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה עליה כמו שסבר הראב"ד והרשב"א והר"ן וכן דעת הטור וכן באתרא דכתבי שטר אפילו גבי ישראל אינו קונה בכסף לבד משום דלא סמכ' דעתיה וכן אם קנה בשטר ולא נתן דמים אינו קונה מהאי טעמא אם לא במוכר מפני רעת' ובזה השוו כל הגאונים ומה שאינו מקח ממש אמרו ג"כ חכמים שהוא קניין גמור בסוף פ' הריבית גבי סטומתי וכן כתב האשר"י בפ"ק דב"מ וז"ל כי הקניין לפי המנהג כדאמר לקמן גבי סטומת' ומזה הביאו ראייה המחברים שעיקר קניי' בין בסחורה הכל לפי המנהג ק"ו מנהג ודת המלך וגדולה מזו כתב במרדכ"י פרק המקבל וא"ז פרק הפועלין הטוען תמורת המנהג אפילו במיגו אינו מהימן אלמא דמנהג עיקר לעניין משא ומתן הילכך הנראה בעיני מי שקונה מכס או כה"ג מן המלך אפי' קודם זמנו הוא קניין גמור והנוטלה ממנו הוא גזל גמור ויוצא' בדיינים ויש במה חלוקים באותם הדינים בדבר שלא בא לעולם ואין בו ממש והעולה בדרך קצרה כתבתי כי אין ביה נפקותא כ"כ לעניין שאילתינו: