תשובות מהרש״ל · חלק ל״ג סימן כ״ד

וצריך אני לברר את דברי ולהעתיק קצת מחבורי בפרק כיצד אשת אחיו סימן ט"ז וכבר ידוע פירושו של מהר"ם איך מפרש השאלתות ואיך ר"ת חזר לדון בדברי השאלתות כאשר כתוב באשי' ואינני צריך להעתיק אלא מה שחיברתי על דבריו ואיך עמדתי בהחלט הדבר לפי קוצר תבונתי ומיעוט שכלי וזה הלשון ונראה לפי דברי מהר"ם וישובו הא דקאמר בקלא דלא פסיק דסגי בראות הבעל לחוד אין הפירוש שקול יוצא ע"י שראה הבעל דבר מכוער או קלא דפסיק שיצא הקול על ידי עדים שראו דבר מכוער כמו שפירש הטור דאם כן קלא מאי מהני ובסוגיא משמע דלא סגי בלא קול אלא נ"ל קול הוא לעז בעלמא שמרננים אחריה ועל זה הנחשד שזינתה עמו זולת אותו דבר מכוער שראו העדים או הבעל וכן יראה להדיא מן הרמב"ם פ"ב דהלבות סוטה כפירושי ומ"מ היכי שיש עדים בדבר הכיעור אז סגי אפי' בלא קול כלשון השאלתות והא דקאמר הא בקלא דפסיק שצריך לכל הפחות קלא גבי עידי כיעור אין הפי' שצריך לקלא אלא ה"פ הא דקאמר רב שצריך עדים לכיעור אבל בלא עדים אפי' ע"י ראית הבעל וגם כן יש קול אינה נאסרת היינו בקלא דפסיק ומ"ה צריך עדים אבל ה"ה בלא שום קול מהני גם כתב הטור לדעת ר"ת ר"ל כמו שחזר בסוף ופיר' כדברי השאלתות שאם יש לה בנים לא תצא אלא בעדי טומאה ולא דק בדבריו כי אליבא דר"ת נמי שפירש מהר"ם לעיל אף בעדי כיעור אפילו יש לה בנים תנא דהוי כמו פתח פתו' כו' וכן כתב הרא"ש גופיה אליבא דר"ת ועוד כתב המרדכי בשם מהר"ם וז"ל ואחרי שדברי השאלתות מיושרים מי יחלוק עליהם להקל ועוד שכל דבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם כמו על התלמוד ואף רבינו תם חזר בו שוב והיה חושש להחמיר כדבריהם ואף המיימוני' פ' ד' דאישות כדבר הם וז"ל היו שם עדים שעשה דבר מכוער ביותר שהדברים נכרים שהיתה שם עבירה ואף על פי שאין עדות ברורה בזנות כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ומ"ד נכנסו בשע' יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המיטה והוא לובש מכנסים או שהיא חוגרת אזורה או שמצאו רוק למעלה מן הכילה או שניהם יצאו ממקום אפל או מעלי' זה את זה מן הבור וכיוצא בו או שראן מנשקין זה את זה או מגפפי' זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלת וכיוצא בדברים הללו אם רצה הבעל מוציא ואין לה כתובה ואין זו צריך התראה עוברת על דת יהודית או שעשתה דבר מכוער פירוש בלא ראית עדים אלא ע"פ הבעל אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה הוציא ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה והכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציא ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל הפרוצית אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה הרי כדברי השאלתות עכ"ל ושרי ליה מרי' כי אגב חורפיה לא עיין בדברי הרמב"ם כלל כי אדרבה לשם משמע להפך שהרי כתב אפילו היכא שראו עדים הכיעור מכל מקום אם רצה יוציא משמע שאינו מחוייב להוציא והיינו כדברי הג' ור"ת ורי"ף גם מה שכתב אחר כך או עשתה דבר מכוער פירושים בלא ראיית עדים על כרחך צריך לפרש שהיא אינו מכחישתו דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן בכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הלא יכול לומר ראיתי דבר מכוער ממנה וגם הרמב"ם פסק פר' כ"ד דאישות שאפי' אם ראה הבעל שזינתה אינו נאמן להפסידה כתובה וכן כתב מהר"ם גופיה בתשובה שאין הבעל נאמן והיא בהגאות דקידושין וזו אינה צריכה פנים דפשיטא דאינו נאמן אם לא שאינה מכחישתו האמת שהוא מפרש כך מדעתו אבל אינו כן אלא הכל בעדים רק שהרמב"ם חוזר ומפרש הא דלעיל הא דקאמר רצה הבעל מוציא כו' ואף שיש קצת לדחוק ולישב דברי מהר"ם איך השווה דברי הרמב"ם לדברי השאלתות בשינויי דחיקי אבל אין לנו להוצי' דברי הרמב"ם מפשוטו וכן פירש המ"מ להדי' שדע' הרמב"ם כה"ג ור"ת שאין מוציאי' בעידי כיעור מבעל דאם כן מאי קאמר אי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן הלא בעדי כיעור לחוד סגי וא"ל דאו או קתני כלומר בעידי כיעור או בראית הבעל בקלא דלא פסיק אם כן ה"ל לפרשו קלא דלא פיסיק ודבר מכוער בראית הבעל ועוד דלא ה"ל לאתויי ברייתא דרובל יוצא כו' דמדבר בדבר מכוער בראית הבעל אדבר מכוער בשני עדים וכן נראה שהשאלתות מפרשי דברי רב בעדי טומאה וברייתא דרבי ברוכל בעדי כיעור רבי סבר דבעידי כיעור מפקינן מבעל ורב סבר דבעידי כיעור לא מפקינן מבעל כלל אלא בעדי טומאה ופסק תלמודא הלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק כלומר אז עדי כיעור לא מהני אלא צריך עדי טומאה וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק דמהני עדי כיעור עם הקול שיצא בעיר אבל בראית הבעל לחוד לא מפקינן מבעל אפילו בקלא דלא פסיק ועדי כיעור עם קלא דלא פסיק דוקא חשוב כפתח פתוח או עד אחר קנוי וסתירה ומה שהיה קשה לר"ת לעיל דאי רב בעדי טומאה מאי קאמר כי אפסקא לקלא כו' אין שייך לשון קול בטומאה אגב דבעי למימר באותה סוגיא אלא דליכא עדים ואפסקא לקלא נקט נמי בתחלה האי לשנא ועוד דאלישנ' דמתנית' קאי דקרי ליה נטען דמשמ' טעינה בדברי' בעלמ' והיינו קלא וזהו מסתברא אבל לא מסתברא כלל לפרש ובעידים סתם דקאמר רב היינו בעדי כיעור וכן באו עדי טומאה דברייתא איירי בעדי כיעור וכך היא שיטת רב אלפס והרמב"ם עכ"ל ונראה מה שכתב כך היא שיטת הרי"ף כו' אין ר"ל שהרי"ף סובר דבעדי כיעור עם קלא דלא פסק מפקינן מבעל כמו שפירש הרא"ש אליבא דשאלתות כי הרי"ף והרמב"ם פוסקין להדיא דאין מוציאין כלל מבעל אלא בעדי טומאה עד שיהא כדרך המנאפים ודווקא מן הנטען מוציאין בעדי כיעור וקלא דלא פסיק ומה שכתב שיטת הרי"ף והרמב"ם כלומר שמפרשי דברי רב ובעדים בעדי טומאה והברייתא בעדי כיעור אבל אינם מפרשים תצא מן הבעל כדברי השאלתות אלא מן הרוכל הניטען ומתוך כך שגג הטור וכתב לדעת הרי"ף בעדי כיעור עם קלא דלא פסיק מפקינן בין מנטען בין מבעל וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל וליתא שהרי"ף לא סבר כן אלא שהרא"ש פוסק כן כדעת רש"י והשאלתו שמפרשי תצא אבעל קאי ומה מאד יפו בעיני דברי הרא"ש שמכריע כשאלתות ואינו מקיל בהן ומפרש אותה בסדור יפה וראייה שהביא מהר"ם מדקאמר אין אוסרין על היחוד ולא אמר אין אוסרין ותו לא חילוק קלישא הוא בעיני לבנות עליו יסוד בניין על דרך האמת עד כאן העתק וקצרתי והשתא נתלבנו דברינו שהאשה מותר' לפי דעתי אפי' אם היו עדי' אמתים ח"ו.