תשובות מהרש״ל · חלק כ״ה סימן ב׳

גרסינן בפרק האומר האומ' לאשה קדשתיך והיא אומר' לא קדשתני הוא אסי בקר והיה והיא מותרת בקרוביו היא אומרת קדשתני והוא והוא אומ' לא קדשתיך הרי הוא חות' בקרוביה והיא אסורה איתמר רב אמ' כופין לגט ושמואל אמר מבקשי' ופריך אהייא אלימא ארישא מאי כופין ומאי מבקשין איכא דהא אין צריכה הימנו גט אלא אסיפא היא אומרת קדשתני בשלמא מבקשי' לחיי אלא כופין אמאי לימא לא ניחא לי דאיתסר בקרוביה כו' ומשני ה"ק אם נתן גט מעצמו כופין ליתן לה כתובה והשתא נעיין בדבר פשיטא לפי פי' הרא"ם שכתב דווקא כשכופין אותו בית דין לכך והיא צריכה גט אזי נאסר בקרוביה אבל לא בע"א א"כ האי הילל למה לא היה לו ניתן גט בחנם שלא לעגן את בת ישראל ולא יאמר דלא ניחא ליה דליתסר בקרוביה דהא לא נאסר בכך מאחר שהאי גט לא בא אלא משום חשש הנמנע מלישאנ' ואפי' פסול כהונה אין בו כמו שכתבתי לעיל מן הדין ואפילו את"ל שיש בה פסול כהונה מן הדין מאחר שהיא מבקשת אבל הוא יכול לצוח בכרוכיא לומר לאו קדשתיך מאחר שלא כפו אותו לכך ואפילו אם כפו אותו מאחר שהיא אינה זקוקה לכך וא"ל ס"ס למה לו ליתן לה בחנם מאחר שהוא אינו נזקק לכך זה אינו דזה נהנה וזה לא חסר וכה"ג כופין על מדת סדום וכן כתב ר"נ להדיא ואם האי הילל אומר באמת שקדשה א"כ כבר נאסר בקרובי' כדבריו למה לא יתן גט מאחר שהיא אינ' מודה וכלל וכלל אינ' רוצה להנשא לו ואומר' מאיס עלי וידוע לכל שכמה שנים בקש תחבולה וערמה כדי שתנשא לו ולא הועיל לרמאי רמאתו א"כ לא גרע ממורד דמאיס עלי דכופין לגרש לדעת הרי"ף והרמב"ם ואף שרשב"ם והרא"ש תולין עצמם באילן גדול ר"ת ז"ל שלא לעשות גט אפי' במאיס עלי והמעשה הרי מרבה ממזרי' בישראל שאני התם דכדת ישראל נתקדש' לו ונשאת והיא בוגד' בו ומבייש' אותו מאן לית' דנכוף אותו שיגרש בע"כ כדי שלא תצא בת ישראל לתרבות רעה היא גרמה רעה לעצמה ומבזת בעלה שהי' משועבד' לו והרי היא כעבד שמרד באדונו וכדי הוא לה שלא נכוף אותה להיות אצלו כמו שכופין העבד אבל היכא דצוחה ואמרה לא נתרציתי מעולם ולא היו קידושין פשיטא דנכוף אותו לכ"ע גם מהררי"ק כתב על אחד ששידך בתו לראובן ושלח לה סבלונות כו' ובראותו שלא היו חפיצי' בו ורצו לבגוד בו טען שלשם קידושין שלח סבלונות כו' וכתב מהררי"ק שאין לכפות אותו לגט מאחר שהיא בגדה בו ומבזת אותו שהרי כבר נשדכ' לו ולא נחזיק טובה לרמאי' כי יצא דבר זה על כל הנשים להבזות בעליהן מה שאין כן כאן בנדון דידן אלא אדרבה הוא עביד פריצותא לפי דבריו שמחזיק הקול שקדשה פשיטא לפי דברי הרמב"ם שכתב מלקי' מאן דקדיש בלא שדוכי שראוי לכפות אותו אלא אף לאידך גאונים שחולקין עליו מ"ח מודים לו דפריצות עביד וכך הוא לשון הגמרא בקידושין וביבמות רב מנגיד מאן דקדיש בשוקא ומאן דקדיש בביאה ומאן דקדיש בלא שידוכי ומאן דמבטל גיטא ומאן דמצער שלוח' דרבנן ועל דחייל שמתא עילויה תלתין יומין ועל חתנ' דדייר ביה חמוה נהרדעי אמרי בכולן לא מנגיד רב אלא מאן דקדיש בביאה בלא שדוכי ואית דאמרו אפילו בשידוכי משום פריצות' ופסק הרמב"ם דמלקי' אהך תלתא מאן דקדיש בביאה ומאן דקדיש בלא שדוכי או בשוק וקשה וכי נעלם ממנו קבלת האלפסי מן הגאונים שאנו פוסקים לעולם בתלמוד כלישנא בתרא ואף הוא רגיל בכך ברוב התלמוד המעיין כספר המיימוני וא"כ למה לא פסק כנהרדעי ועוד אי פסק כלישנא קמא למה לא פסק כהך כולן דלוקי' כי הרמב"ם כת' בהלכו' איסורי ביאה שאסור לדור בבית חמיו והיא עזות אלמא דלא ס"ל כלישנ' קמא דרב דמנגיד ואיסור דכתב תפש סוגיא דפרק המוכר את הפירות שהביא דברי בן סירא הכל שקלתי בכף מאזניי' ולא מצאתי קל מסובי' וקל מסובין אורח מכניס אורח וקל מאורח מכניס אורח חתן הדר בבית חמיו אלא בודאי גם הוא פסק כלישנ' בתרא וסב' דלא באו נהרדעי לחלו' אלא אהך דיני בתראי אבל בהך תלת' קדמאי לא חלקו דלא גרע ממאן דמקדש בביאה אפילו בשדוכי שהוא אחד מן הג' קניינים שהתורה הרשהו אפי' הוא פריצות א"כ ה"ה הנך תרי מילי מאן דקדיש בלא שדוכי או מקד' בשוק ומה אוקי התלמוד הך דמקדש בביאה בין הנך תרי מאן דמקדש בשוקא ובלא שידוכי דחדא עניינ' הוא וא"כ לא נדחו דברי הרמב"ם כ"כ ומ"ה נאמר אף שהבתר אי' חולקי' על דבריו מ"מ נימ' דמודים דפריצו' עביד ויש להשי' גמולו בראשו וכן יראה מדברי מהר"ם שכתב תשובה שאלה על אחד שקדש בלא שדוכי ולא אמר לשם קידושין כו' וכתב ואע"ג דפריצותא עביד דקידש בלא שידוכי קידושין מיהא הוי וצריכה גט א"כ צא וראה איך הגדיל המעשה הרע עד שהיה בו מקום לטעות שתצא בלא גט כדאשכחן פ' ח"ה גבי תליוה וקדיש דאמר מר בר רב אשי דקידושי' לאו קידושין נינהו דהו' עשה שלא כהוגן אף אנו נעשה עמו שלא כהוגן וכן הלכת' וכמו שפסק הרי"ף וכל הגאונים ומ"ה כתב מהר"ם שאין לדמות פריצותא דהכ' להאי דתליוה לאפקועה בלא גט אבל לעניין כפיי' פשיטא שכופין אותו וק"ו בהאי מילת' שאין כאן קידושין ודאי ואף ספיקא אלא חומר' בעלמא מפני הקול שיכופו אותו לגט וכן איתא בתשובת רשב"א על כיוצ' בזה וז"ל באמת הדעת נותנת שנהג בה זה מנהג רמאות ואינה מקודש אלא שמחמת חומר העדיות אין אנו יכולין לדון בהם מאומד הדעת ואין אני רואה לה היתר אלא בגט שיתן מדעתו אבל ראוי לקונסו בממון ובגופו למלכות משום מיגדר מלתא כו' והאריך ואף אם נאמר דהרשב"א לא כתב שיכופו אותו אלא יפתו אותו מתחלה במה שיכולין ואח"כ יקנסו אותו מכל מקום שמעינן ליה דלא יהנה לכל הפחות ויהא חוטא נשכר ומאחר שעדיין לא בא לידו פשיטא שג"כ נעכב שלא ליתן לו וכאשר אכתוב בעז"ה לקמן ועוד מאי הועילו בתקנתן כל אחד לא יגרש עד שיבטחו לו הקרובים שלא יקנסו אותו אח"כ אלא נראה שהיו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ק"ו שלא יהא חוטא נשכר בממון וגם במרדכ"י באותו מעשה שנחלקו ר"א מביה' וראם ור"י הלבן שהבאתי לעיל בההיא שריותא דהאי איתתא שכתבו לשם שכפו קרובי האשה לגרש ומ"מ לא היה שום מצפצף לומר על מה כפו אף שאינה ראייה כ"כ דהתם קידש לאות' שהיתה משודכת לאחר מ"מ שמעינן דכפינן היכא דעבד פריצותא וכן מצאתי בתשובות הרא"ש בכמה דוכתין שכפו אותו בכה"ג ולא שאלו מידי אי הוה גט מעושה אלמא דשרי אפי' לכפות בכה"ג וכן יראה מדברי מהר"ם בהגהו' מיימוני דשייכי לאישות שכתב ג"כ תשובה על מי שזרק קידושין לתו' חיקה כו' וכתב בסוף וטוב בעיני שלא להחמיר ולהצריכה גט לחומרא פן יתן המקדש כתף סוררת כדי לעגנה או ירחיק נדוד ונמצאת זו עלובה כל ימיה עגונה ולמה לא כתב שמא לא יתרצה לגט אלא בתרקבי דדינרי או בממון שאין ידה משג' אלא ש"מ דמן הדין יש לכפותו שיגרש מחנם אלא רק היה חושש שמא יתן כתף סוררת ולא ישמע לדברי חכמים ויתלה עצמו בשררה או במי שידם תקנה עלינו או ירחיק נדוד במקום שאין ידינו שולטת בו אחר כל זאת מצאתי תשובה בתשובו' אשרי ככלל ל"ו וז"ל אלמנה אחת מגדולי מלכותי' היה דר עמה מלמד תינוקות ובביתה ואירע שקדשה בפני עדים והטבעת היה שאול ושאל לרבותי על הקידושי' וגם אם יש לכוף אותו ליתן גט ומסיק שאם קידש כבר בטבע' שאולה הוי מקודש' וטוב לפתותו ולרצותו בכסף שיגרשנה אמנ' אם נראה לכם רבותיי הקרובים אל הדבר אם אינו הגון וראוי לה אם בנבל ובתרמי' פיתה אות וקרו' הדבר יש לדמותו לעובדא דגרסינן ביבמות בפב"ש משום שעשה שלא כהוגן נפקיע הקידושין גם זה שעשה שלא כהוגן נהי דקידושין לא נפקיע מ"מ יש לשמו בנדון זה על קצת רבותי שפסקו בדינ' דמורדת דכופין אותו לגרשה אמנם יש לנסות אם יוכלו לפייסו במנ' כסף ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו ולגרשה עכ"ל וא"כ דווקא התם שנתקדשה לו ברצון טוב ומה בכך שהיתה באהבה אות' אפי' היא חשובה ממנו שכל אחד מבקש מעולה וחשובה להדבק בה ולא עביד פריצותא אלא דקידש בלא שידוכי וגם היה למדן בר אוריין והיא היתה מודה בדבר רק שאח"כ בגדה בו ואמר' מאי' עלי וא"ה כת' טוב לפתו אותו בריצוי כס' ואם לא יכופו אותו א"כ בנדון זה דליתו לכל הני טעמא דלא קידשה בעדים ואינו אלא קול והיא צוחה מעולם לא קדשני ולא בגדתי בו ק"ו בן ק"ו שנכו' אותו בשוטי' א"כ מעו' בכדי למה ליתן ולהחזי' ידי עוברי עבירה וא"כ כאשר עשה כן יעשה לו ששפיר עבדה ליה במה דמשטה ליה ומודעה הוי מודעה ואף שיש לזה האיש לומ' מאן לימא לן דדברי הרא"ם עיק' שכתב שלא נאסר בקרוביה דלמא דברי הבתראים עיקר הרשב"א והר"ן והמגיד משנה ור"א מביהם שפסקו כל מי שנותן גט נאסר בקרובים אפילו בעבור חשש חומרא ואם כן יאמר זה הממון שהתפשרו עמי השכירו אותי כבר שאני אוותר על זה ואמחול לאסור בקרובותיה ואף שיש אונא' בשכירות כדאיתא בב"מ דשכירות ליומי ממכר הוא ה"מ בדבר שיש לו קצבה אבל בדבר שאין לו קצבה אין שייך אונאה כאשר הארכתי בפ' הגוזל בתרא כי מי יוכל לשער דבר זה שיקח אדם סך ממון ויאסר בכמה נשים ואין לו שיעור ואפילו לא נתנה ביד שליש צריכה לקיים דבריה ואפילו בלא תנאי כדמוכח בפ' מצות חליצה בת חמוה דדב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אמור לו חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחליץ לה א"ל זיל הב ליה פי' רש"י זיל הב ליה דהא קבילת עלה ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהו מחיובי לקיומי מדינא כשאר שכירות וכתב הרא"ש ולהכי פי' משום שכירות ולא משום תנאי שהתנה מתחלה ליתן לו משום דהאומר ע"מ אין מחייבין אותו לקיים תנאי משו' דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם ירצה להתקיים התנאי יתקיים המעשה מעכשיו ואם ירצה לא יקיים התנאי ויבטל המעשה למפרע ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה שהרי הנותן גט לאשתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז אם לא רצתה ליתן אין מחייבין אותו ליתן אלא הגט תלוי ועומד אם תתן יהא גט זאם לא תתן לא יהא גט וראייה כו' הלכך בנדון זה החלוצה לא מחייבא משום תנאה למיתב ליה אלא ה"ק לה כיון דאי אפשר לחליצה להתבטל הוי ליה כשכירות דעלמא ומסיק א"ל משטה אני בך עבדה ליה מי לא תני הרי שהיה בורח מבית האסורים והייתה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא מצי א"ל משטה אני בך ונראה דווקא כגון הכא ששואל דבר גדול כמעשה שאין רגילין ליתן בו אלא דבר מועט וכן ההיא דגוזל בתרא גבי הלך להביא כרוב ודורמסקינין שאין לו אלא שכרו אבל מעשה שרגילין ליתן עליו דבר גדול אינה יכול לומר משטה אני בך ואפי' שלא הוציא כלום באותו דבר שתובע לו שכר הכל לפי המעשה והתנאי עכ"ל ואם כן הכא נמי שלא תלוי המעשה בתנאי כי אף בטל התנאי המעשה קיים כמו שהוכחתי בראיות א"כ תקיים לו מה שהבטיח' בדינה מכח שכירות אפילו לא היה מונח ביד שליש וא"ל משטה אני בך דהא רגילין ליתן ממון הרבה כדי שיגרש מה שאין כן בחליצ' דמצוה בעלמא ובמקום יבום עומד והאידנא הוא דעבידה תקנה שחולקין עם החולץ אבל מדינא אין לו זכייה בממון שלה אפילו במידי מה שאין כן בבעל דזוכה בכל מה שיש לה ואם כן כל שכן היכא דהוכח ביד שליש שיקיים השליש את שלישיתו ויתן לר' הילל ע"כ הפכתי בזכותו דלא לימא קשר הוא ח"ו אמנם אם היה האי הילל צוח כי כרוכיא ברבי' ואמ' אין אני מוציא קול לאסרה כי מעולם לא קדשתיה ומי שאומר קדשתיה שקר ענה בי אז הוי טענותיה טענה אם היא היתה חפיצה בו שיגרשנה מפני חשש הנמנע כל מה שהשכירה אותו כדי שיגרש אותה ויהא אסור בקרוביה לרבנן בתראי אם כן היתה מוכרחת לקיים כל מה שהבטיחתו אבל פיו הכשילו והקב"ה השיב חכמתו אחור ודעתו סיכל שלא הועיל לרמאי רמאתו שאמר בפומבי אינני מוציא קול עליה אבל לואי שתנשא בפני וכן אני בדקתי אותו בחקירות ואמר בלשון הזה אינני מוציא קול עליה אבל איני אומר שהיא מותרת ומעולם לא קדשתיה ונראה שתלמי' טועה אחד למד אותו בתחבולה ערמומי לומר כך וסבר שיצא בכך זכאי ויהא נקי כיון שהוא לא מוציא קול אם כן אין עליו טענה וגם כן למד אותו להרע שלא יתיירא אבל צלל במים אדירים והעלה חרס אדרבה אי הוה מתירה ברבים ואפי' הכי הית' מבקשת בו כדי לגרש מפני חשש הנמנע אז היתה מחוייבת למלאות רצונו אבל לפי דבריו שאומר אראה מי ישאנה כי איני מתירה אם כן לפי זה הוא אסר עצמו בקרוביה ובודאי שפיר עבדה דמשטה ביה ועדיף מחליצה דזקוקה לו מדאורייתא ליבם אפ"ה משטה ליה עבדה ליה ק"ו הכא במאי שלא חסר מידי והיא נהנת כדי שלא תעגן מפני חשש הנמנע דמשטה ליה עבדה ליה: ואומר אני לפי זה אפי' את"ל האידנא אין אנו נוהגין בכפייה כי הדור פרוץ וידיהם רמה מכל מקום שפיר משטה אני בך עבדה ליה דלא גרע מחליצה שהיא זקוקה מדאורייתא כדפרי' ק"ו גבי גיטא ואין זה גט מוטעה אלא כשנעשה על ידי תנאי כדפירש' לעיל בשריותא דהאי איתתא דבלא תנאי גט וחליצה שוין וא"ל הא דשרינן חליצה מוטעת היינו דווקא באין הגון לה איירי כגון מוכה שחין וכיוצא בו שיש דברים שכופין אותה להוציא אבל לא בשאר אמתלות הלא כתבו התוספות והרא"ש ויתר מחברים בפרק החולץ דהאי דמצות חליצה איירי באותם שאין כופין להוציא דאי כופין למה לי להטעות אותו ומתוך זה סתרו פרש"י שפסק שכופין לחליצה וכתב להדיא בכל אמתלות שתתן אם נוכל להטעותו מטעינן אפי' הב"ד יכולין להטעותו ק"ו האי אשר לא טוב עשה בעמיו לעגן בת ישראל שתוכל להטעותו וא"ל שאני התם גבי חליצה שלא היתה נותנת לידו אלא הבטיחתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז אז שפי' הוה הטעה אבל מה שנתנה ביד שליש כבר זכה בה זה אינו חדא לפי לשון המודעה הנ"ל שכתבו ראינו באונסה אם כן הוה כמתנה באונס ולא הוי מתנה ואפילו ביטלה מודעות ונתנה המתנה לידו מאחר דידעינן באונס אין מועיל ביטול מודעות כמו שפסקו התו' והמרדכי והרא"ש בפ' ח"ה א"ל דלא ידענו באונסים דאז מועיל ביטול מודעות והכא נמי האי מעות מתנה הוי לפי מה שפסקתי שהיה מחויב ליתן גט בחנם אף שיש דיעה במרדכי בהגהות בב"ב שביטול מודעות מועיל אף במתנה אפילו ידענו באונסיה ונאמר מאחר שאותה האלמנה נתפשרת עמו בקניין ובביטול מודעות אם כן ביטול אונס הוי ביטול וצריך לקיימו יוכל מקום איכא למימר הני מילי דוקא באונס דידעי העדים לחוד שאינו גלוי כ"כ אם כן בהאי עדים אחריתי דמבטלי בהו מודעות מועיל הביטול אבל אונס הידוע לכל כולי עלמא מודים לדברי התוספות והרא"ש שאין מועיל הביטול והקניין וכה"ג איתא בתשובות ואף שהפרזתי על מידותי וכתבתי האי פיסקא אפילו את"ל דאין דנין האידנא דין צפייה בגיטי' ואם כן לא הוי כמתנה ממש שהיא באונס ואם כן היכא דבא כבר לידו אין מוציאין ממנו בשם שאין כופין אותו לגרש דאין שייך השטאה אלא כשעדיין לא בא לידו אבל הכא שמונח ביד השליש הוי כמו שזכה בה ובא לידו זה אינו מסתבר כלל דהא אפילו מעמד שלשתן שהוא בלא תנאי אלא ציוה לו ליתן אפ"ה לא זכה בו אלא מדרבנן כהלכתא בלא טעמא ומ"ה כתבו התוספות והרא"ש ומרדכ"י בכמה דינים הבו דלא לוסיף עלה ק"ו הכא שניתן הממון כבר ביד שליש על ידי תנאי דלא חשיב כאלו בא לידו רק שפסקינן בב"מ בסוף פרק קמא שהשליש נאמן דהא המנוה תרווייהו וממילא הוא מחוייב לקיים את שלישותו מכל מקום פשוט הוא כל זמן שלא קיים את שלישותו שעדיין לא זכה בו שום אדם אלא מה שמוטל עליו לעשות עושה כמו שכתב הרא"ש בתשובה השליש יתאמץ בשלישתו לקיים אמונתו א"כ מאחר דלית ליה להאי הילל על אותן מעות שום זכייה אלא על השליש שיקיים נאמנותו ע"כ אומר אני ה"מ דווקא בלא אונס ובהיתרא הוא אבל היכא דגלי אונס ובעבירה פשיטא שהשליש לא יקיים את שלישתו אלא יעשה כצויי ב"ד והב"ד מחוייבים להציל העשוקה דחבל על דאבדי' ולא משתכחים שהגדולי' אשר היו לפנינו היו כופין על הגט ונהי דתימא דלא כפינן האידנא מ"מ מאן לימא לן להחזיק ידי עוברי עבירה ויהא חוטא נשכר מאחר דלשליש אין בו שום זכייה אלא שנאמן הוא לקיים שלישתו א"כ הכא שהיא מודה לדברי השליש גם הוא בהימנותיה עומד רק שהיא השטיתה בו מרוב אונסה שלא הית' יכולה לכוף אותו לגרש ופשיטה שנעכב הממון מליתן לו והשליש יחזיר הממון למקומו הראשון ובזה לא נסתר הימותיה שהלא גם עליו מוטל להציל העשוק מיד עושקו: והנראה בעיני דאם גלי ליה אונסיה אפילו בלא שאילת ב"ד מחויב הוא להחזיר את שלה וא"ל א"כ בודאי שקורי קא משקר דהא נעשה שליש כדי שיקיים את שלישתו וא"כ איך יודע באותו האונס שהוא דבר והיפוכו זה אינו דמצינו נמי בפרק ח"ה שאבי תלא לפפא אדקל ששמו דיברא או תלא אותה כדי למכור לו וזבין לו חתם רבה בר חנא אמודעה ואאשקלותה דהייינו שטר מכירה וכתב הרמב"ן להדיא בכן הלכה שיכולין לחתום עידי המודעה על המכירה הכא נמי הכא אי ידע השליש באונסה צריך להחזיר את שלה ואם לא ידע באונסה יחזיר על פי בית דין הלכך ש"ד הכל נשמע הנראה בעיני דמודעת' הוי מודעה כי אונסה הוי אונס ממש ואין מועיל שום ביטול ואפילו בטלה אחר כך מודעות וקבלה קניין ולא אמרינן אגב אונסה גמרה ומקנה אלא דווקא במקח ולא במה שנותנת בכדי כמו שפירשתי: והמורה יורה: דין התורה להחזיר התורה ליושנה כמורה: שיחזיר השליש הממון לאידיל כשורה: ואתם בני ישראל רודפי צדק אמצו וחזקו בדק ותגזרו על הפריצים שחקת הדק ואותם המקדשים שלא בפומבי אלא בחדר: יאסרו איסור עולם בקונם ונדר כדי שלא לפרוץ פרץ בגדר: רק ישמעו ויראו מהחבא מחדר לחדר: ולא יוסר מהם מקל ורצועה: ולהפיל בגוד' רעועה: ולהבהילם בתקיעות התרועה: ולא יהו הדיינים נוטים: אלא יכופו אות' בשוטים ולא יוסרו ממנו עולת מוטים: ק"ו אם אין בקידושין מאומה: שנשתיק הקול ולא נעשה דומה ולא תאמר אם כסף היא נבנה עליה חומה: דברי שלמה בן מהר"ר יחיאל לורי"א שלי"ט הנקרא שר יצחק: