תשובות מהרש״ל · חלק ט״ז סימן ו׳

מה שאדוני שאל מאת שאירו להורות דעתו במכוון דברי מר שיהיו נחתמים לעשות הלכה למעשה הרימתי ידי לאל שדי ומי שאמר לעולמו די די יאמר לצרתי מתלמידי' הפושעי' בי שחפשתי לצדד זכות לצד כושר מפעלי מר מאחר שהעניין נוגע בו וראוי להפך בזכותו כת"ח ותיק כמותו אבל מה אעשה האלהים אני ירא ודעתי אחוה למר עד מקום ששכלי ישיג ויגיע כי נרא' בעיני פשוט שאין הבת עם בעלה יכולין להשכיר כלל הדירה לאחר כי ידוע שעיקרי צואת שכיב מרע בנוי על יסוד האומדנא ומ"ה במקצת בעי קניין ובכללו לא בעי קנין וכן כל דיני מתנו' כגון הכותב כל נכסיו לאשתו או לאחד מבניו שלא עשאם אלא אפטרופס מכח אומדנא וכן כל הכותב נכסיו לאחר מחמת ששמע שמת בנו כו' וא"כ בודאי בנדון דידן נמי אומדנא דמלתא שלא נתן לבתו אלא שיהא לה דירה כל ימי חייה ולא צריכא לטלטל ולשכור בית דירה ואינו דומה להפוסק לזון בת אשתו כו' דהתם לאו בדעתיה לחוד תליא מלתא אלא אף בדידה תליא שהרי פסקה עמו שיזון ונתחייב לזה בשיעבודו שנשתעבד לה וא"כ אין שייך אומדנא כ"כ דאדרבא אומדנא דידה מוכח שיזון אותה על כל פנים בדמיו ומה שכתב' בסוף שאין הדבר תלוי בדעת היורשין אלא בדעת הנותן כו' יפה כתבת אכן אף בדעת הנותן אמינא אומדנא שבודאי לא נתן אדעתא דהכי שתשכיר לאחרים דשמא לא יהיו מקובלין זה לזה כדעת הרא"ש גבי שני שותפין ואין אדם רוצה שיהיה מריבה בתוך ביתו לאחר מותו כדמסקינן בבב' בתר' ואין לך מריב' וקטטה גדולה מזו דשמ' תשכי' לאדם שאינו מקובל לה בפרט שהיורשים עשירים ומעונגים ואין מורגלים בשכירת הבתים לאחרים הם ואבותיהם ואמינ' אפי' מאן דס"ל דהשוכר יכול להשכיר בכה"ג מוד' ועו' אפי' כלא אומדנ' אין לזה וכו' שתוכל להכשי' שהרי אפי' אשה שיש לה מזונו' בתנאי ב"ד וכן פסק לה אפ"ה אין לה אלא פיסוקו ומא' שפס' לה ואת' תהא יתב' בבית' ומתזנ' מנכסי כו' אין נתן לה אלא כפי ברכת הבית כ"ש לגבי צואה שאין לה אלא כפי דבריו שאמ' לה להדי' שנתן לה חזק' לדור כמו שהיו דרי' בחייו דהיינו הם בעצמ' אף י"ל דלא אמ' זה אלא לטפויי הוצא' העצי' ושאר דברי' שלא תצטר' להוני' כמו בחיו מבין לך דלטפויי אתא דלמא למעוטי אתא שלא תשכיר לאחרים ויד בעל השטר על התחתונ' או נימא דלתרויהו קא מכוין שיהא ממש כמו שהיה בחיי' בלי חילוק בין לטפויי בין למעוטי וזו העיקר וא"ת הבת שאדרבא לישנא דצוא' מוכח' שתוכל להשכי' שהרי אמ' בזה הלשון שנתן לה חזת' לדור כו' ולא איו' שתדור כו' אלא כלומ' חזק' הבית לדירה יהא לה וא"כ תוכל לעשות בחזקת' מה שתרצ' והשת' בע"כ מה שאמר כמו שהיו דרים בחייו לטפויי אתא שלא תהא צריכה להוצי' הוצאות עצים והדומה לו זה אינו דמה שאמר חזקה לדור הוא לשון הצורך עצמו דאל"כ לא הוי צואה כלל כדאמרינן להדיא בב"ב אמר רב נחמן ש"ו שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום לפי שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש א"ל שיאמר תנו בית לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני או דקל זו כדי שיאכל פירותיה' כו' וא"כ ה"נ אי לאו דאחר חזקה לדור דהיינו חזקת הבית כדי שידור בו לא הוי דבריו כדברי ש"ת לקיים אותה דהא אפילו' בכתיב' ומסירה נמי לא מועילין אם לא בעניין יש בו ממש ומה שיש לדחו' לתשובה כאחד שנתן מחצית ביתו לבנו ושייר ביה מקו' דירה לעצמו ולמי שישמשנו ואח"כ נתן אותו שיור לאחר וטען הבן שלא שייר אלא לעצמו ואין לו רשות וכח ליתן שיורו לאחרי' ופסק הוא שהדין עם האב כל היכא ששייר דירה לעצמו לאו לעצמו שייר אלא לכל ימי חייו שייר בין להשאיל בין להשכיר כו' והשתא לכאור' יש קצת לדמו' לנדון דידן דה' ידוע שעדי' כח הלוק' והמקבל מתנ' ומכ' המוכ' ומכ' הנותן דהא היכא שמכר בית או נתן ושייר בור ודות לעצמו שצריך ליקח לו דרך לפי שמוכ' בעין יפה מוכר וכן נותן ואם מכר בור ודות או נתן כו' אין הלוקח צריך ליקח לו דרך וכן המקבל מתנה אלמא שהמשייר לעצמו לא עדיף כמו המקבל מתנה וא' פה אמרינן לגביה המשייר דלאו דווקא לעצמו לבד כו' כ"ש לגבי המקבל אכן אי מעיינית חזית ביה מילתא פריכ' פשיטא לפי מה שכתבתי דמן הלשון של צואה שאמר כמו שהיו דרים בחיו מורה דווקא לעצמם ולא לזולתן שאין ראויה לדמיון זהו לפי שבכאן אין שום לשון מורה שיהיה דווקא לעצמו ולא לזולתו מ"ה יכול להשאיל ולהשכיר ואף לפי מה שכתבתי שהאומדנא מוכח שלא כיון אלא לה לעצמ' ולא לזולת' לפי שאינו רוצה שיה' מריב' בתוך ביתו לאח' מותו הכא ליכ' האי אומדנא שהרי הוא בחיים ויודע בעצמו לשער ולכוון שלא יהיה רעה לבנו אלא רוצה להשאיל או להשכי' לאד' אח' שיה' כשר בעיניו וממוצע' לבנו גם אם ירגי' בו אח"כ דב' שאינו נאה בעיני' יכול להוציאו מה שאין שכן בנדון זה שהדב' יהא תלוי בדעתה ותעשה מה שלבה חפץ להשאיל או להשכיר למי שיהיה אפי' לא יהא הגון בעיני היורשין וגם הכ' חזינן למפר' דלא קפיד בבך שהרי רוצ' להשאיל ולהשכיר ומאחר שאין כאן אומדנ' דמוכח אוקמינן אחזקתי' אבל הכא שמת אמרי' בודאי אם היה חי והיה בידו למחות היה ומחה ושבקינן לכל הני טעות' ונימא דנהי דליכא שום הוכחה בלישנא וליכא שום אומדנ' אפ"ה ליכא ראייה מיניה כלל דבודאי מה שאמרי' שאם שייר בור ודת לעצמו שצריך ליקח לו דרך משו' דאמרי' כל מה שנתן או מכר בעין יפה מכר ונמצא שלא נשתיי' לעצמו אלא בור ודות לבד ולא יות' וכן איפכ' אם מכר בור ודות בעין יפה מכר ומכר כל מה ששייך לבור ודות אבל דבר שאינו תלוי באות' הנתינה ומכירה אלא שבא עליו הלוקח או מקבל מתנה לימחות במשייר שלא יהא כח להשאיל או להשכיר לאחרים זה לא יכול לעשות דכל מה ששייר לעצמו לא ממנו קבל אלא שהניח לעצמו ולא רצה ליתן לאחרים א"כ פשיט' שהוא ככחו הראשונה ויכול לעשות עמו מה שירצה אבל המקבל מתנ' שבא מכחו ומרצון הטוב של הנותן ולא היה בו כח מעולם א"כ אמרינן דלא יהיב ליה האי כח אלא לעצמו ולא לזולתו ונהי דהלוקח יכול להשאיל או להשכי' כמו השוכר כו' לפי שתלוי נמי בדעתו אכן המקבל מתנה שבא מכח הנותן תלוי הכל בדעת הנותן ולא יכול להשאיל ולהשכיר כלל כ"ש בצירופי טעמים שכתבתי חי ה' שכך נראה בעיני פשוט ואם שגיתי לא יהא עולה ודון כי אין שכלי משיג חוץ לגדר ההשגה אכן השאלה השנייה נראה פשוט שאינ' צריכה לשלם שום הוצאה לעני' כמו שהית' דרה בחיה לפי ברכת הבית מרובה אכן לא יצטרכו היורשים לשלם לכיסה כפי' מה שנהנה בדירתה שהרי לא צווה לזון אותה או להשכיר לה בית דירה אלא יניחו לה חזקתה הראשונה בכדי בלא הונאתה. והאלהים אפילו אם ישיב לי מר בליקוטים האחרונים מעשה בזה לא אשגיח ביה כי חשוב מר בעיני בשכלו הזך ככל אחד מן הגדולים האחרנוי' אם לא שימצא הדבר בתלמוד או בפסקי הגאונים אז מודה ולא בוש כי בעוה ממריד' תלמידיי המורדים ופושעים בי וסומכין ובוטחין על גבורת הזקן ובנו הגאון יצ"ו הם המוציאים אותי חוץ למחיצתי ומחסרים גופי ובריאת שכלי ומאן דלא שהייה לאוניתא למלכא דארום לא לישהיי' לאונית' דידי או יהפך לבם ל"ב האבן והאכזר ללב בשר או יתן לי חיל ואמיץ כח להציל את נפשי ונפש התלמידי' הכשרי' מידיה' ואף בהיותי בארץ אויבי וכפוי תחת ידם לא מאס וגעל היו להפ' בריתו אתי והרבה גבוליי בתלמידי' הגונים מכל ד' קצוי ארץ והם כקוצי' בעיניה ורחמנא ליחוס וליפרק מר ממרעין בישין כאילו חי ה' שלא היה עומד מר בנסיון כאילו אפי' חדש ימים כי לא ניסה וזכה לשני עולמות בחיי' כן יהא לעד ויגדל כסאו עד הכסא: דברי שאירך שלמה לורי"א: