שו״ת מהרי״ל · חלק נ״ו סימן ז׳

במיימוני כתב וז"ל. מיהו משהא סעודתו עד הלילה צריך לברך על הנסים כדאשכח דרב צלי של שבת במוצאי שבת תפלה של שתים של חול: תשובה: ואם משכה סעודה עד הלילה דבמיימוני כתב דמברך בברכת המזון על הנסים וקשה דמי שלא התפלל בשבת במנחה דמתפלל במוצאי שבת ב' של חול ולא דמי כלל התם טעמא מנחה עברה ותפלת מנחה יש לה זמן קבוע. וכיון דזמן עבר ולא התפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין ושני התפלות הם תפלת ערבית והאיך יתפלל של שבת. ודינו להבדיל בראשונה ושניה לתשלומין דודאי שעת מנחה ליתא דכבר עבר' וערבית אינה במוצאי שבת אלא של חול. אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת. וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון. וכן מנהג פשוט בני ח"ת להתפלל על הנסים בכה"ג וכן במוצאי שבתות כשנמשכו עד הלילה. אמנם יש תשובת הרא"ש דקיימא כוותיה שאין להזכיר מעין המאורע בלילה מוצאי היום אפילו [אם] התחיל מבעוד יום: שאלה: אם אדם יוצא מצות מתנה לאביונים במה שנותן להם מעות של מעשר מי אמרינן כיון דהמעשר בלא הכי שייכא להם לא יצא דהוא נותן להם משלהם: או דלמא עיקר תקנה כדי לשמחן אם כן יצא לאביונים כי אינם מקפידין אם נותן להם מעשר אם לאו רק שהם שמחים וטובת הנאה של מעשר היה של בעלים וכשנותן לזה העני ולא לאחר אז הוא שמחה: תשובה: ומתנות לאביונים ענ"ד נוטה דלא נפיק במעות מעשר כיון דתקנתא דרבנן הוי דבר שבחובה ונמצא זה פורע מן מעשרו ואין לו בו אלא טובת הנאה. ויש מרבותינו דפסקו דאין ממון. אפי' למ"ד ממון. מ"מ כל שבחולין אינם בא ולא מן החולין ואע"ג דרבנן בתראי הר"י אופנהיים שרי להאכילו לאביו בזמן הזה כמו שכתבתי לך כבר. התם היינו טעמא. דלא קפדינן אלטותא דתבא מאירה למי שמאכיל את אביו כו': וטעמא משום גנאי היא לאביו וכה"ג דהוי דרבנן לא וליכא גנאי ואין כאן חובה אלא שיהא לאביו מזונות. והרי יהי' לי' אבל הכא דעיקר תקנא וחיובא הוי עלי' רמיא לא נפיק אלא מדידיה: והמדקדק וחס עליו כשלא יוכל ליתן משתי פרוטות או לסמוך על מעות פורים לאפושי להן מן המעשר: