שו״ת מהרי״ל · חלק נ״ד סימן א׳

הנה יש הרבה בני אדם כשיבאו אצלם עניים ואין להם מעשר מזומן. אז נותנין ומלוים להם ומתנים בינם לבין עצמם כשירוויחו בממונם אז יעכבו המעשר לעצמו עד שיגבו מה שנותני' לעניים מן הקרן: ותמיהני על זה איך רשאי להתנות בינם לבין עצמם בלי ידיעת העניים ומה מועיל התנאי בלא ידיעת העניים. הא אמרינן במתני' במסכת גיטי' פרק כל הגט. המלוה מעות את הכהן ואת הלוי את העני להיות מפריש עליה מחלקו מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או שמא העשר העני מתו צריך ליטול רשות מן היורשים עכ"ל. משמע דווק' כשהתנ' עם הכהן ועם הלוי להיות מפריש עליה' מחלקו אז רשאי לעכבו לעצמו. וכן משמע בגמ' בבריית' דקתני המלוה מעו' את הכהן כו'. עד ופוסק עמו בשער הזול. אלמא מיירי דווקא כשהתנה עמהם. וא"ל דאפי' בלא תנאי נמי רשאי אבל כשהוא לעכב לעצמו בשער הזול לפי זה צריך להתנות. א"כ אמאי תנא במתני' צריך ליטול רשות מן היורשים דאם הוא רשאי לעכבו לעצמו בלא תנאי מה צריך ליטול רשות: ודוחק לומ' דמתניתי' קתני המלוה מעות משמע דווק' בהמלוה יכול להתנות. אבל הנושא לא. וכ"ת דמתני' מיירי דווק' במעשרו' ובתרומה שהוא דאוריית' משום הכי צריך להתנות להפקיעו מקידושייהו ויהא חולין ביד המלו'. אבל מעות מעשר שאנו לוקחי' מן הריבית אינו אלא מנהג משום הכי אינו צרי' להתנות מ"מ כיון שיש לו סמך מן המקרא עשר תעשר דמיירי בכל עישורא ומשום הכי אנו לוקחי' מעשר מכל דבר א"כ מי יתירנו להתנות בלא ידיעת העניים. ועוד כי מת העני האיך רשאי שוב לעכב לעצמו. או נאמר כיון דעיקר תקנה דמתני' שיכולין להתנות עם הכהן והלוי והעני היינו בשבילם שימצאו מלוים להם בעת צרכם. וכן פר"ש כת"ק דתקנה היה להם לכהן וללוי ולעני משום הכי תיקנו ב"ד כך שהבעל הבית יעכב לעצמו התרומה והמתנה עד אשר יגבה מה שהלוה להם. וה"נ גם עתה בזמן הזה תקנה היא לעניים כדי שהבעל הבית לא יאמץ את לבבו ולא יקפוץ ידו מליתן להם בכל עת: ואע"ג דלמדתני רבי' כי קאי מר בהאי מסכת' לא תשיילי במסכת' אחריתי' אי לאו דגברה רבה את וכל רז לא אנם לך ש"ל ידעתי בך מה שכתבתי לעיל מדקתני המלוה משמע דווקא המלוה אבל הנושא לא. זה אינו דהמלוה דקתני היינו נותן שהרי הלוה אינו חייב לפרוע וזכה הלה מה שבידו פי' העני זכה מה שבידו: ומשום דלא שייך למיתנא הנותן מחמת התנאי משום הכי קתני המלוה והכי קאמר הנותן דרך הלואה פי' שהמתנ' על הנתינה: