שו״ת מהרי״ל · חלק קע״ב סימן ב׳

תשובה תוטב החתומ'. להוגה תמימה. אהובי' ק"ק ווירמייש"א שי'. אני איני כדאי ששלחתם אלי. ברם כן ענ"ד נוטה הואיל ולא אמרה דבורה לראובן לשלוח לה ביד מי שירצה כדמשמע לשון שאילתכם. אז אפילו שמעון גופיה לא מהימן למימר שנתן המנה לדבורה כדאיתא רי' פרק האיש מקדש דהשתא דתקנו רבנן שבועת היסת אין שליח נעשה עד ואפי' תרי לא מהימני דנוגעין בעדות הן. כל שכן בנדון זה שאמר ששלח ע"י אשתו שרה. הלכך דבורה נשבע' בנקיטת חפץ שלא הגיע המנה לידה ונוטלת מראובן. ושמעון לא הוי שומר שמסר לשומר במה שמסר לאשתו דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ושרה נמי משתבע שנתנה המנה לידה להפיס דעתו של ראובן דכל כה"ג משביעי' א"א לכולי עלמא. דאם לא נתנה שרה חייב שמעון כדברי ר"ת. ופסק רבי' שמשון הלכה למעשה כדבריו. ובנדון זה נראה דאפילו הני רבוות' דפליגי אר"ת מודו דדווק' בפשיעה פליגי אי נסתלק מהשמירה. אבל הכא חשדינן לה שמא עכבתו. וכל שכן לראובן דאמר והאידנא נשים נושאות ונותנות כו'. ואי לא מהימן שמעון לראובן צריך ג"כ לישבע שמסר לאשתו כי ההיא דקרטליתא. ודבורה תשבע בפני שרה וכן להיפך. ועדות מלכה לאו כלום. ועל מנה השני אפילו לרבוותא דאית להו דיכולים להפך השבועה נשבעין ונוטלין בנדון זה לא מצינו להפוכי כי דבורה אמרה שישבע ראובן שבא לידה והא לא אפשר לאשתבועי אלא תשבע דבורה ותטול כדלעיל ושלום: