שו״ת מהרי״ל · חלק קנ״ט סימן ב׳

ומאי דקשה לך אמאי לא אמר מיגו דאי בעי נפק לאורחיה וחזי ליה מלתא דפסיקא נקט בשבת וי"ט דלא מצי אזיל לאורחא וכל עירוב קונה בין השמשות. וכל מצות מצה בי"ט ולא מצי אזיל. משום הכי נקט לי' בכל דוכתא אפי' את"ל דיחיד נמי אית לי' דין אכסנאי לענין דמאי אפי' את"ל ישראל נינהו. ומה שחלקת בין תערובת דמאי לתערובת פת של גוים. כולהו רבוותא מדמי ליה פ' קמא דחולין ע"ש בתוס' רבינו פרץ ובמרדכי. ומן דאנן חזינן רבנן מדמי להו היה נראה דלענין תערובת לא גזור. ומה שהבאת דודאי דרבנן חמיר מספק דדמאי והבאת מערבי פסחי' אמאי לא תייתי מפ' בית שמאי דאסור טבל טבול מדרבנן [אדרבנן] אלא דמסתבר' לך לחלק בין שורש דאורייתא. מכל מקום זכר למקדש הוא ולכשיבנה בית המקדש ב"ב ליהוי דאורייתא כמו חלה בזמן הזה בארץ ישראל. אפילו למאן דאמר דרבנן ריש פרק כל הבשר לאפוקי פת של גוים דאין לו שורש דאורייתא כלל אלא משום חתנות איגזור דיהבא ליה כל קולות דרבנן. הא קאמר התם התירו בהשלכת קיסם בעלמא. אף על גב דיש אוסר בטור מ"מ חיישינן ונהוג הכי וגזירה קלה היא שלא נתפשטה ומהלכות של עממים היא ולהכי איכא מרבוותא דשרי ליה בפת נקייה ופת ישראל קיבר לברכת המוציא כמו טמאה וטהורה ושרי ליה לכולא סעודה הואיל ואישתרי אישתרי. ועוד מטעם אחריני דהוי גנאי לברכת המוציא ואין להחמיר בההיא גזירה כלל אך קל הוא לחכמים בדבר זה: