ואם מותר אדם להאכיל לבהמות חבירו חמץ שאינה שלו אלא מצאה בפסח בתוך ביתו אם קורא אני עליו לפני עור וגומ'. דמהנה לחבירו. וראייה יש לאסור מהא דאמרינן פרק בית שמאי הנאה הבאה לאדם בעל כרחו הכי נמי בנדון זה. וראייה יש להתיר מן התו' פר' ב"ש בדבור ואבר מן החי לבני נח מהא דמקשה התם כיון דאבר מן החי דגוי מיירי כו' ואי הוה אסור בנדון דידן הוה ליה לפרש הספר הא חזי לכלבו רוצה לומר לכלבו של גוי. ואמאי נקט בני נח אם אסור בהנאה אפילו לכלבו נמי אסור דהא מהנהו לגוי ממאי שאסור לו בהנאה. אעפ"כ צריך להיות אפילו בדבר שאסור בהנאה בגדון הזה מותר שאין צריך למחות מה שניתן לכלבו. אע"ג דיש לדחות דמה צ"ל התו' מקשה אמאי נקט הספר כולה ברייתא תלמיד לומר לפני עיר יוכיח מן הרישא מדנקט לפני עור ולא נקט לכלבו א"כ מביני' הספר דהוכחה שלו דלכלבו שרי מדנקט ולפני עיר ולכך מקשי' התו' שפיר. ודוחק לפרש התו' כך או בדחקים אחרי'. ויורני מר בדברים אלו. כי נפלה מחלוקת בין החברים:
שו״ת מהרי״ל · חלק קנ״ח סימן כ״ה
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · She'elot uTeshuvot Maharil. Krakow, 1881
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת מהרי״ל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.