שו״ת מהרי״ל · חלק קנ״ז סימן כ״ב

ואשר סתם מר דבריו מפת של גוים כי לא פי' אם רוצה לומר אפילו יצא לדעת אם נתירו אפילו היכא דאפשר להוליך עמו פת כשר. כי קצת מן הסוגיא ההיא המפורש בכולה תלמודא וז"ל. דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו והוה ליה עני וחזי ליה ודוחק לעשות זה המיגו. דאנן סהדי שהוא חפץ בזה דהא צריך הפקירה בפני שלשה וירא שמא יזכה בו אחד מהן. יתרץ כך. ואי נמי הולך לדרך וחזי ליה. אלא ע"כ צריך לומר למי שהולך לדעת ואפשר לא התירו לו בנדון זה וכדמשמע לישנא דגמרא התם פרק הזרוע ונצרך דאז מקרי עני. אבל לדעת לא. וטרם ראיתי תשובתו דמר היה לבי מגמגם לדמותו לפת ש"ג גמור שלא מן הפלטר אע"ג דהיקולו גביה ועמעמו עליו מ"מ חזינן מן התוס' פרק ערבי פסחים אומר לגביה מרור אע"פ שאין לו שורש דאוריי' והוי להקל בו ע"י מיגו כו'. מ"מ כיון דודאי דבריהם הוא החמירו בו יותר מבדמאי דמצה דספק דבריהם ומשום הכי לא היה נראה לי ראייתו מאי דמפרש בהג"ה במיימוני דמשוה תערובת להדדי פ"ק דחולין כי לא נראה לחלק אם הוא ס"ס אחרי שהם דרבנן. ואל יחשיבני מר כמשיב הארי זולתי למלאות טרף חורי ולהבין סתימת מורי: