שו״ת מהרי״ק · חלק נ״ה סימן א׳

על דבר המקוה הנובע ממעיין שרצה להוציא מימיו מתוכו עד שלא נשאר כסאה מים בקרוב ולא נקבו הדליים אשר דלו בהם ויש להסתפק שמא חזרו ונפלו ג' לוגין מהמים השאובים בכלים לתוך המקוה שנחסר משיעורו דהיינו מ' סאה נלע"ד שאם יש שום תקנה לנקותו ולהוציא מימיו מכל וכל עד שלא ישאר שם ג' לוגים מים שטוב וישר הוא לעשות כן לכל הצדדין כי כן כתבו הפוסקים שטוב לנקותו מכל וכל מפני חששא הנז' וא"כ יעשו ינקבו הדליים בשוליה' בכונס מקשה דהיינו נקב רחב כמו עדשה אחד או אם יהיה לעשות חפירה בצד המקוה סמוך לו ולהמשיך כל מי המקוה בתוך אותה חפירה ואם אי אפשר בשום אחד משני צדדין הללו נלע"ד שאם לא סתמו נקבי הנביעה כשדלו מימיו א"כ תמיד היה לו שם מקוה ואינו נפסל בנפילת מים שאובים לתוכו ואע"ג שיש פוסקים שנוטים להחמיר אפילו בכה"ג לכאורה מ"מ מאחר שהפוסקי' האחרונים דהיינו רבינו פרץ בהג"ה בסמ"ק וכן רבינו שלמה בן אדרת וכן טור י"ד הסכימו שאין לחוש היכא שהוא מעיין כדי הם לסמוך עליהם דהלכתא כבתראי וכ"ש בשעת הדחק. ועוד אין כאן אלא ספק מדרבנן דאפילו למ"ד כלו שאוב דאורייתא מודו ברובו שאין שאוב וכ"ש לדברי האומר דאפילו כולו שאוב דרבנן אמנם אם סתמו נקבי הנביעה בשעת שדלו המים א"כ נפסק המעיין וירד לו דין מי גשמים ואין להתיר אם לא שיוציאו כל מימיו ע"י דליים נקובים כדלעיל או ע"י חפירה אחר כדפירש' לעיל נאום הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה: