שו״ת מהרי״ק · חלק נ״ב סימן ה׳

ועוד כתב הרב ז"ל ועם כל זה נפלאותי בהפלא ופלא איך פטפט כלל בנדון הזה כי לא ראיתי שום פוסק שיאמר שאין צריך בפניו וכו' עד וכן משמע מדברי הרמב"ם דקאמר ראובן שנשבע וכו' עד וכן כתוב באותו פוסק שחברו הלכות נדרים וז"ל וההיא דהשולח (דף לה) דקאמר וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם. וי"ל דהתם לא הדירוה בפני היתומים וכו'. הרי מכל אלה משמע דדווקא בפניו עכ"ל. אומר אני שאם לא מצא בשום פוסק שיאמר שצריך בפניו אני מצאתיו ומי הם פוסקים גדולים יותר מרבינו יצחק ורבינו אלחנן בנו ז"ל שהרי כתב רבינו אלחנן בתוס' פ"ק דנדרים גבי הא דקאמר נדהו בפניו אין מתירים לו אלא בפניו וז"ל ובתו' מוגה אין מתיריו לו אלא בפניו כדאמר לקמן כל המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ויליף לה ממשה וכולי וה"ה גבי נידוי דהוי כמודר ואין נראה לר"י כלל דלדבריו אפילו נדהו שלא בפניו נמי דהא לא מזכיר לקמן גבי המודר הנאה מחברו שהודר בפניו כדקאמר הכא נדהו בפניו אעפ"י שיכול לדחות דבפניו מיירי לקמן אע"ג דלא מזכיר לה ועוד דהתם מפרש רבינו יעקב אלא בפניו שצריך להתיר מדעתו ועל פיו ומיירי בנדר כעין נדר שנדר משה ליתרו משום טובה שעשה לו וכו' עד ולהכי אמר שלא היה לו להתיר שבועתו אלא בפניו מדעתו של נבוכדנצר עכ"ל והנה דבר ידוע הוא וברור שכל מקום שהביא רבינו אלחנן דברי אביו רבינו יצחק אומר כך כתב ר"י או כך מפרש ר"י כאשר עשו לו כל תלמידיו שהזכירוהו בלשון רבים וגם רבינו ברוך בספר התרומה מזכירו בלשון רבי' הקדוש מפני שרב מוסכם וגדול הוא וקדוש הוא ומתוך דברי ר' אלחנן למדנו דההיא דהמדיר את חברו כו' דיליף לה ממשה ויתרו כו' דאפילו שלא בפניו דמדיר איירי מדלא הזכיר בפניו ואם כי כתב כי על צד הדיחוי ידחה מ"מ דעת אביו רבינו יצחק גם הכרעתו דעתו אין כן. ונניח אילו התוס' כי חשבתי שלא ראה אותם הרב מ"מ נבהלתי למה יתפלא כי איך פטפטתי בזה שהרי אדמייתי ראייה מתוך רבינו פרץ ואם כי קראן תוס' סתם שכתוב וא"ת וידירוה בפני היתומים כו' היה לו לדקדק בהפך מלשון תוס' טור שלנו והמרדכי ורבינו אשר שהקשו בפשוטות היאך יכול להתיר וכולי. ולא הזכירו שידירוהו בפני היתומים כולי דפשיטא דס"ל כר' יצחק בעל התוס' דלא בעי בפני המדיר כההוא דמשה וצדקיה כולי לא כאשר אמר הרב דלכ"ע בעינן שידור בפני המדיר. ועוד נ"ל דאעפ"י שהקשה בתי' רבינו פרץ וידירוהו בפני היתומים וכו' לאו משום דס"ל שיהא האמת כן שיצטרך בפני המדיר אלא משום שחששו פן נאמר כן מתוך הדוחק כדי לתרץ היאך החכם יכול להתיר וכו' אשר נלאו בו כל החכמים הוצרכו להקשות מכח ידירוהו מפני היתומי' וכו' ואותו פוסק שפיר' וההוא דהשולח וכו'. י"ל דהתם לא הדירוהו ב"ד בפני היתומים כו' אפי' שהיה גדול כרבינו יעקב או כרבינו יצחק מ"מ יאמר כל מבין כי דחק עצמו לפי שטתו לתרץ קושיא זו דהשולח אבל אין צריך לומר כן לשאר כל הפוסקי' והמפרשים דמתרצי' הך קושיא במילי אחריני. עוד נלע"ד דאפי' להני דגרסי בברייתא דנדרים המדיר את חברו בפניו כו' דמשמע דבעינן שידור בפניו היינו דווקא היכא שאין עצמות הנדר נודע לו למדיר דאז ודאי סברא הוא לומר דאין זה תולה נדרו בחברו אחרי שאין הנדר נוגע לו אלא אם כן חברו משביעו או מדיר בפניו. אבל היכא שאין חברו מדירו בפניו מה לו לחברו בנדרו של זה וכו ההיא דהשולח אין ליתומים עסק באכילתה של זו האלמנה ולכך אין הנדר תלוי בדעת היתומים אא"כ נדרה בפניהם ממש אבל הנודר או הנשבע שיעשה לחברו דבר פלוני פשיטא דבזה שוו כל הפוסקים לפי הנלע"ד דאפילו נדר או נשבע שלא בפני חברו שהנדר או השבועה תלויין בדעת חברו ואין מתירין לו אלא מדעת חברו כמו שכתב רבינו יעקב עכ"ל: