שו״ת מהרי״ק · חלק קנ״ט סימן א׳

אני הצעיר שבכהנים אשר בארץ העמים הנקרא חכם בכמ"ר יחיאל כהן ז"ל אשר אני שוכן בפווי"אה העירה. הנה עתה באתי על דבר אשתי בנבכי ים ועמקי שאול השאלה העמוקה לדעת על פי התורה כדת מה לעשות בזאת האשה חשבה כפרה סוררה כרגע אשר נראה בה הנגע כי לא אדע אנה אפנה לעזרה אם לא אלכה נא אל המורי' גדולי' המאירים דבריהם בפלילים והמה כאלקי' לאמור אליהם הורוני הורוני אתם האורים והתומי' כי רעיוני הבהילוני וסרעפי לכדוני ברשת המבוכה ומעשה שבכה ואהי ימים מה כאיש נדהם הולך חשכם ואין נוגה לו בחקים ומשפטי' צדיקי' עד כי העיר ה' רוחי הנמוכה לצאת מן הבית חוצה ולבא היום אל העין הרואה כל הרואה חזקה היא ואם רעה לצרפה במצרף החכמה ולזקקה בעליל המזימה ואל אוזן שומעת שמע כל דורש ומבקש חקי האלקי' ואת תורתיו כי יהל נר מצוה עלי שכלו ותור' אור לא משה מתוך אהלו להאהיל עלי ראשי יושבי חושך ובלהה ולהטיב לב נמוך כגהה. הלא זה אדוני אשר נשיא אלקי' וראש היה בתוך הגולה מהר"ר יוסף קולון במהר"ר שלמה ז"ל איש אשר רוח אלקים מרחפת על פניו והאמת והשלום נמצא על שפתיו. ולכן אומר לבי לבא להתחנן לפני הודו והדר תורתו תורת ה' תמימה זכה וברה ומום אין בה לבקש על צלעי צלע לא נכון הוא עתה עמדי אולי ישר בעיני כבודו לראות משפטי ודיני ולהוציא לאור מבוכתי כי אותו ידעתי כמלאך האלקים שופט בקרב הארץ. ועתה אל נא יחר לאדוני לשאת טרחי ומשאי וריבי ואדברה במר רוחי כי מאת ה' אשר אומר לאדוני שבה לימין דת נתנה בסיני להבין ולהורות את בני ישראל הנבוכים בארץ יהיה משמרתך שלמה שלמה אהיה כעוטי' על עדרי חברי' מקשיבים לקול תורה ויש לאל ידך לעשות עמדי חסד ואמת שעושים עם הצמאים על דבריו מכל אשר היו לפני ובכן את פניך כפני אלקים אבקש להטות אזניך אל שאילתי ולעשות את בקשתי ולמען ספר את כל הקורות אותו אגיד מראשית ועד אחרית מה מלאכתי ולא אכחיד מאדוני. וזה הדבר אשר אני דורש מאדוני הנה זה ימים ושני' היה שכרי להשתנ' להיות בעל מחנה בפווי"א ופעולתי לפני הייתה עד שנת ר"ל אשר קמה עזרתי בי לשטן לי לאמור עזוב תעזוב המלאכה הזאת ואמרה לי דברים של טעם ויהי כדברה אלי יום יום כמו ששה חדשים ולא שמעתי בקולה כי מדחי אל דחי הולכתיה ותרב המריבה ביני לבינה בדבר הזה עד ר"ח אדר שנת ר"ל ואני בתוך ביתי לומד את בתי ותקם האשה אשתי בעוד עת צהרים ותקח לה כלי כסף וכלי עדים מעליה תלך לה בבית שכינה אחת נכרית אשר היתה רגילה תמיד אצלה כי תפרה לה בגדי פשתן בעדי ובעד אנשי ביתי ומאנשי אורחים אשר באי' שם בביתי גם הייתה לי לכובסת בגדי ותהי שם בבית הנכרית כחצי שעה בטרם אדרוש מאם בנותי אנה הלכה כי לבי היה ללמוד את בתי. ולפתע תמו עשתנותי ויעירוני לשאול את הבנות בנותי איה אמם ותאמרנה לי כי יצאתה מן הבית חוצה והנערה קטנה בת ד' שנים אחזה ביד ימינה ותלך לה. ואלך אחריה ואבקשיה בית היהודים ולא מצאתיה ולבי אומר לי לך נא בבית הנכרית אולי שם היא יושבת ואט אליה אל הדרך והלכתי אל בית הנכרית והדלת סגור מצאתי. דפקתי שם והבע"ה מיד פתח ויהי כראותו כי אני בעל האשה הבאה אל תוך ביתו ויצר לו ויבקש לסגור את הדלת ולא יכול כי נכנסתי בחזקה ומשנה ההגמון שהיה שם בשמעו את קולי ענה ואמר לי תבא ואל תחוש ושם מצאתי עם המשנה ב' ערונים ושתי נכרית יושבות אצל האשה היושבת על הספסל ובתה בין זרועותיה ויהי כבואי ויאמר לי המשנה הנה אשתך היא זו ואמרתי כן אדוני. ויען ויאמר הנה אשתך זו לבשה אותה רוח אחרת לפי מה שראינו מעתה להמיר לכן באנו לדבר על לבה לשוב לדת הנוצרים אם בזאת חשקה נפשה. ואם אין אנחנו יועצים אותה שתשוב אל עמה ואל אלקים. ואז שאלתי רשות לדבר על לבה בלשון אשכנז והרשני לדבר עמה בכל לשון של זכות רק שלא אדבר עמה קשות וכה היו דברי עמה למה באתה הנה ולא תשוב אל הבית אז אמרה פה אנכי יושבת ולא חפצתי לשוב כי להיות עוד בעלת מחנה איני רוצה. ואומר אליה שובי שובי כי כבר אמרתי לך לעשות מה שלבך חפץ בזה וענתה ואמרה אל תוסיף התל בי כי כחשתה בי זה עשר פעמים ולא אבטח בך. ויהי כדברה אלי כדברי' האלה אמרתי לה את בתך הקטנה למה זו בידך. אז אמרה קח את בתך ולך. ואקח אותה על זרועותי. ואפן ללכת לדרכי ויאמר לי משנה ההגמון ראה פלקו"ן אל תבהל ברוחך אל אשתך כי לא יעשה עמה דבר בחזקה ולא בבהלה כי אם בשובה ונחת וברצונ' וטרם נחליט המאמר נעמידנה למקוה המשתמר עם הכומריות הצנועות אשר לא יעבור אדם שם והיתה שם ארבעים יום עד מלאת לה ימי ההתבודדו' והתישבות כי כן יסד בעל הדת ההיא לדעת את אשר בלבב הבאים להמיר דתם שלא ירדה לבהלה וכשמעי פניתי אל ביתי הולך ובוכה ובתי הגדולה יוצאת לקראתי ואספר לה כל המקרה הבלתי טהור אשר הקרה לפני ותרץ הבחורה בתי אל אמה לדעת את אשר בלבבה. ותאמר לה אמה שובי לביתך ואל תיראי גם אל תשימי לבך עלי ושבה הבחורה. ותרץ אל אשה גדולה מן העבריות ותלכנה שתיהן אל אמה ותדבר העבריות עמה וכל דבר העברית הלא הם כתובים על כתב עדות אחד אשר שלחה ויהי אחרי הדברים האלה תוך כדי חצי שעה וההגמון צוה להוליך את האשה ההיא אל בית הכומריות היותר כבודות לפי הדת ההיא והיותר נבדלות מאדם מכל הכומריות כי המה אלה סגורות ומסוגרות לבלתי בא שמה שום איש רק לעיתים רחוקות ובשעת הדחק והנה הולך שמה ההגמון להכרח גדול או הרופא המיוחד להם אם תלתה אחת מהנה הוא בא שמה ברשות ההגמון ויהי בעת לכתה היו עמה ז' נכרית וב' ערונים ללותה אל בית הכומריות הנז' ותהי שם כל היום ההוא וכל הלילה ותפעם רוחה לטוב והנה השחר עלה והיא שלחה אל ההגמון לאמר כי שאפה נפשה לשוב אל ביתה כי אמרה אשת כהן אני ואם יום או יומים אעכב עוד לא אשוב עוד לחסות תחת כנפיו כי יגרשני מביתו והדבר הזה נודע ביהודי' על פי ההגמון כי בבקר הלך שם יהודי אחד נקרא זלמ"ן לראות דרך ישר לפני ההגמון להוציא מידה הנכסים שהוליכה עמה מבית בעלה ואז אמר ההגמון הלא היא אמרה לי לשוב לביתה מה לך עוד לבקש הנכסים כי תשוב היא וכל אשר לה והיה כשמוע היהודי הדבר הזה היה ירא לנפשו פן ח"ו יהיה תחבולה להוציא עלילות דברים על העברית כמעשה שהיה ולכן השיב היהודי אל ההגמון אדוני הנח אותה ימים שלשה או עשרה עד תשוב דעתה עליה אז השיב ההגמון אל היהודי איך תאמר בפיך ובלבבך זה כי אמרה היא שלא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם תהיה שם עוד לילה כי אשת כהן היא ויהי כראותו כי אין תחבולה היא אמר אל ההגמון ככחך עשה ועשית הטוב והישר בעיני אלקים ואדם ואז שלח ההגמון בעדי ויצא לקראתי כי הלך הוא שמה ויספר כי כל הדברים הנז' והנעשים ואמר לי ראה כי אשתך רוצה לשוב לביתך אבל ירא אני פן תונה אותה בדברים ותוכחות ואל תעשה זה כי מה חטאתה לך ואף כי אמרה שאינה יריאה מזה מ"מ אני מבקש אל נא תוכיחנה ואל נא תענה אותה תשוב אליה כבראשונה ואנכי אליך לעשות הדבר הזה להזהירה ולשאול פיה בפני עדים כאשר ראוי לעשות בדבר וכן עשה ולעת ערב היה אור ה' על נפש ההגמון להשיב האשה אל תוך ביתה ותהי שם בירכתי ביתי מבכה על חטאה מבקשת מאת ה' מחילה וסליחה וכפרה ומענה לנפשה וה' יסלח לה. לכן נאם העבד עבדך החתום מטה לפני אדו' כי אם טוב וכשר אני בעיני תורתך שיישר בעיניך להגיד לי אם זו אסורה או מותרת הדבר הזה אנכי שואל מעמך כאשר ישאל איש בדבר האלקים ולא אסור ממצוותיך אשר תציווני ולך תהיה צדקה לברר וללבן זו הצרה והצוקה ויתן לך האלקים רחמים ורחמיך והרבך מאבותי' להרביץ תורה וללמוד דעת את העם. כי כל דרכיך דרכי נועם. (א) ראשונה על דבר הייחוד אשר נתייחדה בבית השכינה נראה לע"ד דבר פשוט דאלו לא אמר להמיר דתה דודאי פשיטא דשרי לבעלה ואע"ג דבהן הוא א"כ הוא שלא ראינו שנתייחדה אלא עם משנה ההגמון ושני ערוני' והגלח מההגמון והנכרי השכן אשר הייתה שם בביתו. ועמה שתי נכריות יושבות אצלה ולא מבעיא דבכה"ג דאפשר דלא שייך למימר רוב נכרים פרוצים בעריות כיון ששם היה משנה ההגמון. והכומר שלו ושתי נכריות. ולא מבעי' דליכא למיחש משום המשנה והכומר מן ההגמון. שהרי ידוע הוא דאדרבה רוב נכרים כיוצא במשנה ההגמון והכומר שלו פורשי' מזה ובפרט בפומבי כזה ובבית התפילה וכ"ש מן העבריות אשר היא להם לחרפת עולם אם היה יוצא עליהם אפי' נדנוד חשד כמלא נימא וגם כי עונש שריפה היה בדבר על פי דיניהם וכל היכא דאיכא למימר דנכרי מרתת לא חיישינן למידי כדאומר גבי יין נסך בכמה דוכתין ואפי' לעניין איסור נבילה כדמוכח בריש פ"ק דחולין (דף ג) וכ"ש באיסור שבויה הקל אשר הקילו בו החכמים כמה קולות שהרי הדעת מכרעת דאין לך מרתת גדול מזה אלא אפי' משום שני הערונים ושאר הנכרים אשר היו שם אפשר לומר דאין לחוש מאחר דהיו שם המשנה והכומר שלו אשר הם ממונים על זה ועל כיוצא בזה להפריש כל אדם מלעבור על דבר האסור להם וזה ודאי אסור להם איסור גדול ועונש שריפה. והנה ידוע הוא דאדרבה הם נזהרים על נפשותם שלא לעשות דברים כאלה בדרך שיוודע לא להגמון ולא למשניהו וזהו ברור וסברא גדולה היא שאין לומר בכה"ג רוב א"ה פריצים בעריות וא"כ הוא פשיטא דשרי דאפי' שבויה גמורה לא הוה מיתסרא לכהונה אי לאו משום דרוב נכרים פרוצים בעריות כדמוכח בהדיא בפ"ק דכתובות (דף יג) בסוגיא דראוה מדברת כולי ולא מבעיא בכה"ג אלא אפי' נתייחדה עם נכרים הדיוטות דעלמא מ"מ נלע"ד דמאחר שלא היתה מסור' בידם כמו האשה שנחבשה בידי א"ה דפרק ב' דכתובות (דף כו) וגם שהתה בבית השכינה כ"א זמן מועט וגם נודע לנו סבת הליכתה שם דהיינו מפני שבעתתה רוח רעה לגנוב משל בעלה ולהשמט שם עם בתה כמבואר בתוך השאלה וגם אפשר שהדברים מוכיחים כן שעלה על דעתה להמיר דתה ומשום כן הלכה שם אלא שלאחר כן חזרה בה ומכל מקום לאו אדעתיה דזנות נסתרה שם בכה"ג נראה לע"ד דאין להחשיבה כשבויה או כנחבשה בידי א"ה שתאסר מטעם זה לבעלה. ואע"ג דכהן הוא שהרי כתבו התוס' בריש פרק ב' דע"ז (דף כ"ג) וז"ל ותו לא מידי פירוש דודאי הפסד ממו' שאני אבל יחוד בעלמא אימא תיאסר אף בדיעבד תימא א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו אשת כהן יושבת תחת בעלה דאי אפשר שלא תתייחד עם שום נכרי שעה אחת וכיון דליכא הפסד ממון חיישינן. וי"ל דאין זה אלא דיחוי בעלמא כלומר מהכא לא תוכיח ומ"מ דברי רבינא אמת הם. ועוד י"ל דאפי' לפי המסקנא אין לאסור ייחוד מעט דדווקא נחבשה שאני לפי שהיא מסורה בידו כו' אבל היכא שאינה תחת ידו של נכרי כלל ויכולה לצעוק והיה לה מושיע התם ודאי מרתת ואין לאוסרה על אותו ייחוד וכן עיקר עכ"ל התו' וכדברי זה התי' הב' דמחלק בין מסורה בידו לאין מסורה בידו כ' בסה"ת בשם רבי' יצחק וכ"כ בס' האגודה בפ"ב דע"ז בשם ר"י להתיר הכהנות המתייחדות עם הנכרי באקראי בעלמ' כשאינ' מסור' בידם וכ"כ הסמ"ק מצורי"ך בשם ר"י מקורביי"ל וז"ל כהן ואשתו שהמירו באונס ומיד שעבר' הגזיר' חזרו ועשו תשובה אין לה דין דנחבשה ע"י נפשות אסורה דהתם מיירי דאין דעתו להניח בשום עניין וא"כ באין ודאי עליה וכו' עד אבל כשרוצים להניח בשלום כשרוצה להמיר אם אירע שהמירה. ואחר כך חזרה ודאי אינה אסורה כך פי' רבינו יצחק מקורביי"ל עכ"ל בהג"הה מצורי"ך והרי לך בהדיא שרבינו יצחק מקורביי"ל שהיה אחרון כתב דהיכא שאינה מסורה בידם למות דאינה אסורה אפילו לבעלה כהן. וגם רבינו אשר כתב כדברי התירוץ הראשון מתוס' דלעיל. דאין זה אלא דיחוי ודברי רבינו עיקר דשרי כל בדיעבד היכא דליכא משום נפשות. וכן כתב רבינו ישעיה מטראנ"י בהדיא וזה לשונו פנויה שנתייחדה עם אחד מן הפסולין נאמנת לומר לא נבעלתי לו ומותרת לכהונה ואפילו אם נתייחדה עם הנכרי כמבואר בקונטרי"ס הראיות וכו'. ומכין אותה מכות מרדות על שנתיחדה עכ"ל הרי לך שכתב דאפילו נתייחדה עם הנכרי נאמנת לומר לא נבעלתי לו. וגם כתב המרדכי בסוף פרק בתרא דכתובות וז"ל וא"ת הא בפ"ב דכתובות. תנן ע"י ממון מותרת לבעלה ודקדק רבינו יעקב מאורליינ"ש הא סתמא אסורה ואפי' באשת כהן. וא"כ קשה לרב דהכא דקאמר אין אוסרים על הייחוד וי"ל דשאני התם דנחבשה ששהתה כמה ימים והא דרב איירי שנתייחד' שעה אחת אין לחוש דא"כ לא הנחתה בת וכולי יושבת תחת בעלה כהן עכ"ל. וכן כתב באשיר"י בשם רבינו אלחנן דדווקא כשנתייחדה זמן מרובה הוא דאיכא למיחש בדליכא הפסד ממון. אבל בזמן מועט ליכא למיחש וה"נ לא נתייחדה בבית הנכרי השכנה אלא זמן מועט. לפי מה שכת' לעיל בשאל' והרי לך כמה אשלי רברבי דשרו בכה"ג ואע"ג שכתבו ה"ג ומביאן הסמ"ג בלאו קכ"א וז"ל כ' בה"ג בהל' מיאון מה ששנינו בכתובות פ"ק הייתה מדברת עם א' ואמרו לה מה טיבו של זה וכו' ר"ג ור"א אומר נאמנת להשיא' לכהונה. מאי מדברת זעירי אומר נסתרה ה"מ נסתרה עם ישראל אבל נסתר' עם העע"ג הרי היא כשבוי' ופסולה לכהונה עכ"ל סמ"ג שהביא בשם ה"ג וכן מצאתיו בה"ג. ומשמע לכאורה דפליגי אכל הני רברבתא דלעיל דאסרי אפי' בשעה מועטת ואפי' אינה מסורה בידם דומיא דראוה מדברת מ"מ היה קצת נראה לומר דלא פליגי ולהעמיד ההיא דה"ג דווקא לאוסרא להנשא לכהונה אבל אם כבר נשאת אינה נאסרת על בעלה. וגדול' מזו כתב רבי' משה מיימון בפרק י"ז דהלכות איסורי ביא'. וז"ל יצא עליה קול איש פלו' כהן כתב גט לאשתו או נתן גט לאשתו והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו אין מוציאין אותה מתחת יד בעלה ואם נשאת לכהן אחר תצא מן השני עכ"ל. הרי לך בהדיא דאע"ג דאין חוששין להוציאה מתחת בעלה משום דלדידיה הויא קלא דבתר נשואין אפי' הכי חיישינן לעניין נשואי כהן אחר משום דלדידיה הויא קלא דמקמי נישואין והוא הדין דאיכא למימר הכי לעניין ייחוד עם הנכרי דאע"ג דאין אוסרין אותה על בעלה משום דאין האשה נאסרת לבעלה אלא ע"י קינוי וסתירה מ"מ אסורה היא לעניין להנש' לכהונה. וכן יש לדקדק קצת מלשון הסמ"ג וה"ג שכן כתב כמו שכתבתי דדווקא לעניין להנשא לכהונה מדלא קאמר להכשירה לכהונה או להתירה לכהונה משמע דמשום הכי לא קאמר הכי דהווה משמע אבל בכיוצא בזה אינה נאמנת להיות מותרת לכהונה ואין כן דוודאי היא מותרת לבעלה כהן אפי' נסתרה עם הנכרי באקראי בעלמא שעה או שתים או כשאינה מסורה בידם ומשום הכי כתב להשיאה לכהונה כדי לסיים דבנכרי אסורה להנשא לכהונה וכדפי'. ועוד יש לחלק ולומר דהתם מדבר בנסתרה אדעתא דזנות כדמשמע לישנא דראוה מדברת כלומר מתחילה היו מדברים יחד מענייני תפלות ושוב ראוה נסתרת עמו דמוכחא מילתא שנתרצה לו ומשום כך נסתרה עמו מתוך דבריהם. וכן נראה מתוך הסוגיא דהתם בפ"ק דכתובות (דף יג) דפריך בשלמא לזעירי דאומר נסתרת היינו דקתני מדברת אלא לרב אשי מאי מדברת ומשני לישנא מעליא נקט ועתה יש לתמו' דאדרבה לזעירי קשה אמאי לא קתני נסתר' בהדיא דליכא למטעי ואמאי נקט מדברת וכל שכן דלפי האמת דמשני לרב אסי דלישנא מעליא נקט דקשה טפי דבשלמא לרב אסיא"ש דלא קתני נבעלת משום לישנא מעליא אלא לזעי' אמאי לא קתני נסתרה בהדיא אלא ודאי משום הכי קתני מדברת דדווקא במדבדת דאיכא רגלי' לדבר הוא דפליג ר' יהושע אבל בנסתרא לחודי' הוא מודה לר"ג. ותדע שכן הוא מדקאמר מאי מדברת נסתרה ולא קאמר מתייחדת כדנקט בכולי תלמודא לשון יחוד בע"ז פ"ב (דף כג) וכן בקדושין פ' בתרא (דף פב) אלא דיחוד הוה משתמע אפי' לא דברה עמו קודם ואפי' קדם האחד להיכנס בבי' מעצמו ונכנס אחריו גם השני ואפשר שלא נכנס על דעת חבירו וכה"ג לא הוה פליג ר' יהושע וכדפי' אלא דווקא בנסתרת עמו דמתכוונים להסתר יחד וכדפי'. וכן יש לדקדק מלשון התו' בפ' שני דיבמות (דף כד) שיש לחלק בין ייחוד בעלמא לסתירה שהרי גבי הא דקאמר התם הואיל ומכוער הדבר תצא כתבו וז"ל פי' ר"ת מן הרוכל דאין לומר תצא מבעלה הראשון כו' עד וכן פסק ר"ח מתוך אותה ראיי' שהבאתי אבל בסתירה לחודי' בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף נסתרה כי הנהו עובדי דסוף נדרי' נראה לי דשרי' אפי' כי ליכא טעמא דהתם למישרי דהא אין אוסרין על הייחוד וסתיר' נמי לא אשכחן דמתסרא בלא קינוי אפי' בשני עדים עכ"ל התוספות ונ"ל שהוא לשון רבינו שמשון משאנ"ץ ומשמע בהדיא דיש לחלק בין נסתרת אדעתא דניאוף מנסתרה ממילא וכן בין לישנא דייחוד ללישנא דסתירה מדהביא ההיא דאין אוסרין על הייחוד וכו' והדר קאמר וסתיר' נמי לא אשכחן דמתס' וכו' והיינו כדכת' לעיל וכ"ת אם כן יקשה מאי פריך לזעירי דאמר מדברת נסתר' מדר' יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין אדרב דאומר מלקין על הייחוד ואין אוסרין על היחוד נימא דהא דאומר רב אוסרין על הייחוד דהיינו דווקא בייחוד בעלמא אבל בראוה מדברת ואח"כ נסתרה לעולם אימא לך דמודה רב דאוסרי' כרב יהושע דאומר לא מפיה אנו חיין. י"ל דדייק לישנא דרב דאומר מלקין על הייחו' ואין אוסרין על הייחו' דתרי זמני על היחו' ל"ל הכי הל"ל מלקין על הייחוד ואין אוסרין או אבל לא אוסרי' למאי הילכתא חזר ואמר ואין אוסרים על הייחוד אלא הכי פי' מלקין על הייחוד ואפי' בייחוד כל דהו דליכא רגלים לדבר שנתייחדו אדעתא דזנות ואין אוסרים על הייחוד ואפי' בייחוד דאדעתא דזנות ואם ת"ל דבייחוד כל דהו לא היו מלקין כ"א בדאיכא רגלים לדבר דאדעתא דזנות נתייחדו כ"ש דא"ש טפי דאז נוכל לומר דלאו מייתורא דלישנא פריך אלא נימא דמכח מלקין על הייחוד פריך דמדקאמר מלקין צ"ל דמיירי בדאיכא רגלים לדבר ומ"מ האי דיוקא דדייקינן יתיר' דלישנא דהדר ואמר אין אוסרין על הייחוד דיוקא מעליא הוה שהרי כיוצא בו דקדק רבי מאיר לפסק הלכה בעניין אותיות הדבוקות בתפילין ומזוזות להתיר לתקנם אפי' אחר שכתב התיבה או הפסוק שלאחר כן כמו שכ' בתשב"ץ בשם רבי' מאיר וז"ל מדגרסינן בירושלמי דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות משמע דווקא תולין הוא דלא הא לתקן אותיות בעלמא שפיר דמי וליכא למימר ה"ה לתקן אותיות נמי לא וכו' עד דא"כ ליכא תולין בספרים ולא בתפילין ומזוזות ומ"ט הדר נקט ואין תולין בתפילין ומזוזות עכ"ל. והרי לך בהדיא שדקדק כיוצא בזה הדקדוק ממש שדקדקתי ואם כי מתרץ לה בע"א משום דהתם לא שייך לשנויי כדשנין דאין לחלק בין תלייה לתלייה כמו שחלקתי בין ייחוד לייחוד ותדע שכן הוא ע"כ שצריך לומר אחד משני החלוקי' שחלקתי לעיל ליישב ה"ג אליבא דכל הני רברבתא דאלת"ה יקשה לך לכולהו רברבתא דלעיל היאך יתרצו דפ"ק דכתובות נבי ההיא וראו' מדברת דהתם מוכח בהדיא דאפילו ר"ג היה מודה לר' יהושע דאינה נאמנת בגוי אפי' בסתירה דומייא דראיה מדברת כדמפרש תלמודא ברייתא דהתם דא"ל ר' יהושע לר"ג מדברת היינו שבוייה ור"ג היה מודה דיש להתיר בשבויי' אי לאו משום דרוב א"ה פרוצים בעריות ש"מ דאפי' מדברת באקראי בעלמא וגם אינה מסורה בידם אפ"ה מתסרא בא"ה וקשיא לכל הני רברבתא דלעיל אלא ע"כ צריך לחלק אחד משני החלוקים שחלקתי לעיל דדווקא לעניין להשיאה לכהונה לכתחילה או דיש לחלק בין מדברת לנסתרת מתוך כך ובין ייחוד בעלמא וכדפירש' לעיל ועוד תדע שכן הוא לכאורה דדוחק גדול היה לומר דפליגי הלכות גדולות אכולהו הנהו רבנן ולא היו מביאין אותן כל הפוסקים דלעיל דהיינו ספר התרומה והמרדכי והאשירי והתוס' שהרי דבריהם דברי קבלה ומסתמא לא הוו שתקי מינייהו אי הוו פליגי עלייהו וגם כי לכאורה משמע דדוקא להשיאה לכהונה הוא דחיישינן כדפיר' לעיל. אמנם מצאתי שכתב ר"א ממיץ בספר יראים וז"ל אשת כהן שנתייחדת אצל עע"ז אפי' פעם אחת אסורה לו דאומר בע"ז פרק ב' (דף כג) הא דתנן האשה שנחבש' בידי א"ה כו' עד וכי היכי דתנן לא תתייחד האשה עמהם לכתחלה אם נתייחדה חשבינן לה כבעולה באונס ואסורה לבעלה כהן עכ"ל ומדמשווה איסור היחוד עמהם לאסור דיעבד לענין אשת כהן ש"מ דבכל ענין קא אסר לה דיעבד ואפילו לא נתייחדה אדעתה דזנות דהא פשיטא דאסורה להתייחד עמהם אתי' אינה מסורה בידם ואפי' לפי שעה ומזה א"צ אריכות ומ"מ דבר פשוע הוא דיש לסמוך אכל הני רברבתא דשרו היכא שאינה מסורה בידם וגם כי לא נתייחד' אלא לפי שעה וגם לא אדעתא דזנות דהא הני רברבתא דלעיל בתראי נינהו וידעי במילי דהרא"ם טפי מינן ואפ"ה לא חשו להם וגם כי רבים נינהו ואפילו באיסור חמור הי' ראוי להלוך אחריהם דהא פשיטא דאין כאן חשש אלא משום דהווי' כשבויי' כמו שכתבו ה"ג ומשום מעלת יוחסין דהא מדאורייתא אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה ל"ש ישראלית ול"ש כהנת שהרי כתב המרדכי בתשובות השייכות לסדר נשים וז"ל מעשה באדם אחד כהן שראו את אשתו הולכת אחר בחור אחד למקום ייחוד ושהו שם כשעה קטנה לא כדי טומאה ונתפזרו משום האשה באתה עליהם בנר דלוק שוב פעם אחת הכהן היה על מטתו בליל שבת בעת שבני אדם ישנים ומאחורי הכותל שמע שהיתה ביחוד ומחמת קול נשימתן הבין שקלקלו ביחד והכהן שתק וכן פעם שניה היו ביחד והבין מקול נשימתן שקלקלו אבל לא ראה גוף המעשה רק ששהו כדי טומאה וסמך אזנו לכותל ושמע אותם מנשימין כדרך שבני אדם מנשימין המשמשין מטותיהן וכו' עד וקודם דבר זה לא הייתי אוהבתן וכו'. וכל שמושי עמה היה בעל כרחה עכ"ל השאלה. והנה הר"ר חזקיה מוירצבור"ק אסרה עליו והשיב רבי מאיר וז"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר כו' עד ואם הייתי בפניו הייתי נותן ונושא עמו כי קשה לי על דבריו הא דקיי"ל אין אוסרין על היחוד ואין אוסרין אלא בקינוי וסתירה או עד שיראו כדרך המנאפים השוכבים בקירוב בשר. אבל משישמעו אותם מנאפים לא שמענו כי מה שמועה שייכא במנאפי וכו' עד ואפי' דבר מכוער לא אסרינן כגון רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר דהוה לן למימר אם לא הסירה מעליה לזנות למה היתה מסירה אותה וכן כל שאר דברים מכוערים דקא חשיב שיש רגלים לדבר טובא עכ"ל. הרי לך בהדיא שאין מחלק בין אשת כהן לאשת ישראל לענין דאין אשה נאסרת על בעלה כו'. ואף ע"ג דהוה רגלים לדבר טובא וכמעט היה קרוב לודאי שקלקל' אפ"ה היה דעתו להתיר וכן מסיק שם בעל ההגהות מיימוניות. ופשיטא דאפי' הר"ר חזקיה שאסרה לאו משום דמפליג בין אשת כהן לאשת ישראל בכה"ג דהא פשיטא דאין לחלק בין אשת כהן לאשת ישראל אלא שבאשת ישראל שריא באונס ובאשת כהן אונס ורצון חד הוא אבל כל היכא דשרינן באשת ישראל שלא מטענת אונס אלא משום דאמרה לא נבעלה גם באשת כהן שרינן. ותדע שכן הוא דהא מחד לא נפקא לן אשת כהן ואשת ישראל כדגרסינן ביבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נו) אמר רב הכל היה בכלל אחרי אשר הוטמאה כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל היא לא נתפסה אסורה הא נתפסה שריא מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא והרי לך בהדיא שאין להחמיר באשת כהן מבאשת ישראל אלא דוקא לענין אונס דגלי לן קרא דבישראל שריא מוהיא לא נתפסה ובאשת כהן אסורה כדדייקינן בכתובות פרק נערה (כתובות דף נא) ויש לך אחרת דאפי' נתפסה אסורה ואיזו זו אשת כהן ועוד תדע שכן הוא מדגרסינן בפ"ק דכתובות (דף ט) אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ומעמי' התם דוקא באשת כהן א"נ כגון שקבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים וכו' ופריך עלה תלמודא ומי אמר ר"א הכי והא אמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה כו' משמע דאתרי לישני פריך אפי' אלישנא דמוקי ליה באשת כהן דאי אאידך שינוי דוקא פריך ה"ל למימר הניחה להך לישנא דמוקי לה באשת כהן כו' שכן דרך התלמוד בכל מקום שמתרץ ב' תירוצים ומקשה על האחד לבדו דקאמר הניחה וכו'. אלא ודאי פשיטא דאפילו הר"ר חזקיה לא פליג בהא דודאי ל"ש אשת כהן ול"ש אשת ישראל אינה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה היכא דאיכא למימר לא נבעלה. והא דאסר לה הר"ר חזקיה היינו משום דחשיב לה בוודאי נבעלה ופשיטא דאפילו באשת ישראל הוה אסר לה וכיון דפשיטא דהכי הלא לית דין ולית דיין להחמיר באשת הכהן שנתייחד עם הנכרי אלא משום שהיא בכלל שבויה שגזרו עליה חכמים לאוסרה על בעלה משום דרוב א"ה פרוצים בעריות ומ"מ פשיטא ופשיטא דאיסור קל הוא מאוד מאוד ובכ"מ הוא דאמרינן בשבויה הקילו ופשיטא הוא יותר מביעתא בכותחא דאי לאו משום שהדברים מוכיחים שאמרה להמיר דתה דודאי הויא שריא שהיה לנו לסמוך אכל הני רברבתא דשריא כדפיר' לעיל. אמנם כיון שעוקרה עצמה לבטא בשפתיה להמיר דתה יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דאיכא למיחש לשמא נבעלה ברצון דהא קיי"ל דמומר לע"ג הוי מומר לכל התורה כולה. ואיכא לדמותה לאשה שנחבש' בידי כותים על ידי נפשות דאסור' לבעלה דאפילו לבעלה ישראל קאמר כמו שכתבו התוס' ב' פ"ב דכתובות (דף כו) וכן בפ"ב דע"ז (דף כג) ומשום טעמא דשמא נתרצית וה"נ איכא למיחש לשמא נתרצית ואפילו אם ת"ל דאפילו רבינו אלחנן ור' יעקב דאורל"יינש דאית להו דליכא למיחש לזמן מועט אלא לזמן מרובה דומיא דנחבש' בידי גוים דה"נ כיון שלא נתייחדה כ"א זמן מועט בבית הנכרית השכינה דליכא למיחש לאותו יחוד ומ"מ לפי דברי רבינו יצחק והנמשכים אחריו שתלו הטעם באינה מסורה בידם לפי שיכולה לצעוק ויהיה לה מושיע כמו שכתבו התוס' והבאתיו לעיל א"כ הכא דאיכא למיחש לרצון כדפיר' לא שייך האי טעמא דאינה מסירה בידם וכו' שהרי היא כמסורה א"כ הוא דאינה מקפדת להבעל לגוי ומ"מ נלע"ד ללמוד זכות ולומר דאף אם פערה פיה לבלי חק ואמרה שרוצה להמיר דתה מ"מ לא חשבינן לה כאילו עשתה מעשה ולא מיבעי' לדברי ר' יצחק שפוסק בכ"מ כרב אשי נגד רבינא משום דרב אשי ורבינא סוף הוראה ורבינא היה תלמיד חברו דרב אשי כמו שכתבו התוס' וכן הסמ"ג במצות הקידושין דודאי לדידיה לא חשיב אומר אלך ואעבוד כעובד דהא משני מתני' דפרק ד' מתות (דף סו) דקתני האומר אלך ואעבוד וכו' דחייב דוקא בישראל מומר אבל אם לא היה כבר מומר אינו חייב עד שיעבוד כדמשמע ברישא דמתני' דהתם דקתני אחד העובד ואחד המזבח וכו' דמשמע דוקא עובד אבל אומר אלך ואעבוד לא כדדייק התם וכן פסק רבינו ישעיה מטר"אני כדברי רב אשי דאין חייב עד שיעשה מעשה אם לא בישראל מומר ולא מיבעי' לדידהו אלא אפילו לדברי רבי יוסף טוב עלם שפסק כרבינא לגבי רב אשי משום דבתראה טפי הוה. ולדידיה משמע התם דמחייב אפילו באומר אעבוד אלך ואעבוד כו'. מ"מ נהי דבר קטלא הוא מדקאומר אעבוד או אלך ואעבוד אפ"ה לא חשיב מומר לע"ג להיות חשוד לכל התורה כולה בדבור' בעלמא ותדע דכן הוא שהרי גדולה מזו כתבו התו' מטו"ך בפ"ק דחולין (דף טו) וז"ל השוחט בשבת וכו' אפי' במזיד בעי לאוקומי בגמ' ותימא דבמזיד היאך שחיטתן כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטת כדמוכח לעיל. ועוד דבגמ' בעי לאוקומי במזיד ור"מ אית ליה בפ' עד כמה (בכורות דף ל) דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה וי"ל דהתם בפרהסיא והכא בצנעה. ומיהו למאי דמוקי לה כר"מ קשה. (ב) ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא הוי מומר. וכן משמע פ"ב דחולין (דף לט) השוחט את הבהמה ע"מ לזרוק דמה לע"ג ריש לקיש אומר מותרת ופ"ה מותרת באכילה והתם גברא בר קטלא הוא כדאומר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סא) דמודה ר"ל דבר קטלא הוא וכו' עכ"ל התוס' והרי לך בהדיא דאע"ג דעשה מעשה ע"ג דהיינו זיבות שחייבין עליה ככל עבודות וגם מחייב סקילה אפ"ה לא מחזקינן ליה כמומר גמור לפסול שחיטתו משום פעם אחת כ"ש הכא דליכא אפילו פעם אחת אלא דיבורא בעלמא. ואין לדחות ולומר דהא דפירשו התוס' דמשום חדא זימנא לא הוי מומר דהיינו דוקא לענין שלא תחשב שחיטתו כשחיטת נכרי ולמיפסלה אפילו באחרים רואין אותו ששוחט שפיר התם הוא דלא סגי בחדא זימנא אבל אם אין אחרים רואין אותו דשחיט שפיר אפילו בחדא זימנא אימא לך דחשיד דכיון שעבד ע"ג אפילו פעם אחת תכף נעשה חשוד לכל התורה כולה ומתני' דהשוחט בשבת וכו' דשחיטתן כשירה כגון שאחרים רואין אותו דשוחט שפיר וא"כ ה"נ מצינו למימר דמכיון דאמרה לעבוד ע"ג דנעשית חשודה לכל התורה כולה דא"כ יקשה לך מה מקשין התו' ממאי דמוקי לה כר"מ ואמאי שבקי' לשינויי' קמא דמפליג בין בצנעה לפרהסיא והא פשיטא דמאי דקאמר ר"מ מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה דלאו למימר דמשום שעבר עבירה אחת שיחשוב כעע"ג בשביל זה אלא דוקא לענין חשוד קאמר וכדמשמע בהדיא בבכורות פ' עד כמה (בכורות דף ל) דקאמר התם דברי ר"ע כו' אבל חכמים אומרים חשוד על המעשר חשוד על השביעית מאן חכמים ר"מ דתניא עם הארץ שקבל עליו דברי חברות ונחשד על דבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי ר"מ והרי לך בהדיא דלענין חשדא בעלמא הוא דאומר ר"מ אלא ודאי מדהקשו התוס' מדמוקי לה כר"מ ש"מ דסבירא להו דע"כ מתניתין מיירי אפילו אין אחרים רואין אותו. דאי דוקא באחרים רואין אותו ואין כאן חידוש אלא משום דלא נימא עע"ג הוא הא ודאי פשיטא הוא דלא חשיב כעע"ג דאף על פי שחוטא ישראל הוא כדנפקא לן מחטא ישראל ועוד דא"כ היה לו לרבי שסדר המשנה לקבוע בבא זו דהשוחט בשבת בתר ההיא דשחיטת נכרי נבילה כו' דקתני לעיל ועלה ה"ל למיתני השוחט בשבת כו' אם איתא דלא אתא אלא לאשמועינן דלא חשיב כשחיטת נכרי ולמה הפסיק ביניהם וקתני השוחט בלילה וכן הסומא ששוחט וכו'. אלא ע"כ משום כך הפסיק בההיא דהשוחט בלילה והדר קתני השוחט בשבת לאשמעינן דההיא דהשוחט בשבת איירי אפילו היכא דאיכא למיחש דילמא לא שוחט שפיר דהיינו כגון שאין אחרים רואין אותן דומיא דהשוחט בלילה וכן הסומא ששוחט דפשיטא דהוי רבותא דאף על גב דאיכא למיחש לדילמא לא שחיט שפיר כיון שאינו רואה מחמת שהוא לילה ואין אבוקה כנגדו כדמפרש בגמרא. וכן ההיא דסומא ששחט ומשום כך מקשה התוס' כיון דע"כ איירי באין אחרים רואין אותן א"כ היכי מצי אתי' כר"מ הא אית ליה דמומר לדבר אחד וכו' ודילמא לא שחיט שפיר דהא חשיד נמי אלאו דנבלה ומשום כך הוצרכו לתרץ דמשום פעם אחת לא הוי מומר ואם נפשך לומר והרי כתב המרדכי בפ"ק דחולין וז"ל ואפילו אם הוא מומר לע"ג או מחלל שבת במזיד פעם אחת ואין מפקיר עצמו לכופר ולעשות בפרהסיא נראה דההוא לא מקרי מומר לאסור שחיטתו בדיעבד מדאמר ריש לקיש וכו' ומשמע דתרתי בעינן שלא עבר אלא פעם אחת וגם שלא יעשנה בפרהסיא והך עובדא דהך איתתא הוי ביה פרהסיא. ואף ע"ג דלאו בפני ישראל הוה מ"מ כיון דכ"ע ידעי מעשה כי האי שפיר מקרי פרהסיא כדמוכח פ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד) דפרי' תלמודא והא אסתר פרהסיא הואי והוצרך לשנות קרקע עולם היתה מ"מ מלשון התוס' מטו"ך שהבאתי לעיל משמע בהדיא דאפי' בפרהסיא לא חשוב מומר בחד זימנא. וכתב מ"מ מאי חזית דאזלת בתר התו' מטו"ך ניזיל בתר המרדכי נלע"ד שהמרדכי שכתב זאת לאו משום דמסברא דנפשיה ליבעי תרתי אלא משום שראה בתוס' שאנ"ץ שכתבו בסגנון אחר מהתו' מטו"ך וז"ל השוחט בשבת ויו"כ וכו' ותימא מזיד היאך שחוט והא מומר לחלל השבת אסור לאכול משחיטתו כדאומר לעיל בפרקין וי"ל דהתם בפרהסיא והכא בצנעה ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר וכו' עכ"ל והאריכו הרבה בראיות שאין נקרא מומר בפעם אחת ומ"מ דחו כולן בלשון דיחוי ועל זה בא המרדכי שכן דרכו תמיד להביא התוס' משנ"ץ ומשום דמספקא ליה אם יש לסמוך על התירוץ הראשון דמחלק בין צנעה לפרהסיא או על התירוץ השני דמחלק בין פעם אחת להרבה פעמים משום כך הצריך שניהם לחומרא שהרי התו' משאנ"ץ לא הכריעו בחד מהני תרי שינויי ואע"ג שהתו' מטו"ך הכריעו כשינוי בחדא דמפליג בין פעם אחת לב' או לג' פעמים. ונראה לע"ד דזה תלוי במה שהתוספות משאנ"ץ לא הקשו ההיא דמקשה תוס' מטו"ך למאי דמוקי לה כר' מאיר משום דלא חשיבה להו פירכא או משום דאיכא לאוקומא באחרים רואין אותן דלית להו הני טעמי דכתב לעיל אליבא דתו' מטו"ך או מאיזה טעם שיהיה ומשום כך לא הכריע בין שני התרוצים. אבל התו' מטו"ך דחשיבי ליה פירכא לההיא דמוקי לה כר' מאיר זה הוא שהביא לאסוקי כשנויי' בתרא דתלי טעמא במשום דלא עשה אלא פעם אחת כדמוכח בהדיא מתוך לשונם דמתרצי דהתם בפרהסיא והכא בצנעה והדר מסקי ומיהו למאי דמוקי לה כר' מאיר קשה ותירצו הואיל דמשום פעם אחת לא הוי מומר ונמצא שהוא עיקר כיון דלתרוץ הראשון לא מתרצא הא דמוקי לה ולתירוץ השני ניחא והיינו שלא הביאו הדחיות שדחו תוס' שאנ"ץ את הראיות משום דע"כ צריך לומר כן משום קושיא דר' מאיר וא"כ למה נדחוק לדחות הראיות. אבל התוס' משאנ"ץ דלא חשיבא להו קושיא ההיא דרבי מאיר משום כך נדחקו לדחות הראיות מאחר דסגי להו בשינויי' קמא דמפליג בין צנעה לפרהסיא ומאחר שזה תלוי במחלוקת תוספות שאנ"ץ ותו' טו"ך היה נראה להלוך אחר תוס' טו"ך דפשיטא דבתראי טובא הוו טפי מתוס' שאנ"ץ וגס כי התוס' מטו"ך ברוב מקומות אינן אלא מקצרות דברי התוס' משנ"ץ אלא שלפעמים מחדשים איזה חדוש על פי הגדולים אשר קמו אחרי התוס' משאנ"ץ כגון רבינו יצחק בר' אברהם ורבינו אלחנן וגדולי איי"ברי' וכיוצא בהן ומשום כך ראוי להלוך אחריהם כיון דבתראי ננהו וכ"ש באיסור שבוייה שהלכו בו חכמים בכל מקום להקל ועוד דנראה לומר שגם המרדכי עצמו מודה הכא דיש להקל דדוקא התם שהבהמה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ודאי יש להלך אחר המחמיר כיון דמספקא לן כמאן נעביד משני התירוצים וכדפי' לעיל דאין לנו להוציאה מחזקת איסור מספק. אבל הכא אדרבה שהאשה זו בחזקת היתר לבעלה עומדת מספק אל תאסרנה והיינו טעמא שהקילו חכמים בשבויה. ועוד דפשיטא די"ל דאפי' לדברי המרדכי דמספקא ליה כמאן נעביד משני התירוצים מתוס' שאנ"ץ ואזיל לחומרא כדפי' דהיינו דוקא היכא שעשה מעשה התם הוא שלא רצה המרדכי לסמוך ולהתיר עד דאיכא תרתי לטיבותא דהיינו שלא עשה כ"א פעם אחת וגם בצנעה אבל הכא בענייני דהך איתתא דלא הוה בה כ"א דבורא בעלמא פשיטא שיש לומר דבהא כ"ע מודים דלא חשיבה כמומרת לכל התורה משום דיבורא בעלמא עד דעבדה מעשה. וראיה מהא דגרסינן בפרק שני דע"ז (דף לב) אמר שמואל ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר דילמא הדר ביה בחזרה אסור דכיון דאביק בה לא הדר ביה והרי לך בהדיא שאע"פ שאמת הוא שהוא הולך לתרפות דהיינו לעבוד ע"ג מדקאמר בחזרה אסור דכיון דאביק בה כו' אפ"ה בהליכה מותר לכתחילה לישא וליתן עמו ולא חיישינן לדלמא אזיל ומודה משום דכל שעתא ושעתא אמרינן דילמא הדר ביה השתא ואינו אסור רק בחזרת שאז אנו יודעין בודאי שכבר עבר אבל לשמא יעבור לא חיישינן בישראל וכ"ש שלא היה לנו לומר שמא כבר עבר כדמוכח בריש פרק שני דע"ז (דף כג) דרמי מתניתין דהתם דאין מעמידין וכו'. אברייתא דלוקחים מהם בהמה לקרבן. ומשני רבינא הא לכתחלה הא דיעבד. ופי' שם רש"י וז"ל לעולם חשידי ומתני' לכתחלה קתני דאין מעמידי' דילמא רבע לה וברייתא וכו' דיעבד הוא ומשום לשעבר קא בעית לאוסרה דילמא כבר ארבעה ולכבר ארבעה לא חיישינן מספק ואף על גב דאיכא אמוראי אחריני התם דלית להו האי שינויי' דרבינא מכל מקום פשיטא דכולהו מודו דיותר יש לחוש לדילמא כבר רבע לה מלדילמא כבר רבעה ולכל הפחות כי הדדי נינהו וכיון דאשכחן דבדיבורא לא חיישינן לשמא יעבור כ"ש דאין לחוש לשמא כבר עבר והא דברים ק"ו דהשתא אפי' לענין אותה עבירה עצמה שהוא אומר לעשו' כגון ללכת לתרפו' לא חשדינן לי' משום דיבורה בעלמא אלא סמכינן אדילמא הדר ביה. ואף כי אין אנו רואים בו שום הוראה שיחזור בו אלא אדרבה עומד ברשעו ואומר שהוא הולך לעבוד ע"ג ק"ו בן ק"ו בזו שכבר ראינו שחזרה בתשובה ולא באה לידי מעשה כלל אלא תכף למחרת אמרה בהשכמה שהיתה רוצה לשוב אל אלוהיה ולעמה דודאי אין לחוש לה כלל ויש לנו לומר למפרע שלעולם היתה מהרהרת תשובה ולא היתה מפקרת עצמה לזנות. ואין לדחות כל הראיות הללו ולומר דאע"ג דמומר לע"ג אין לחוש משום פעם אחת כמו שכתבו התו' מטו"ך וגם לא חיישינן ליה משום דיבורא אפי' לכתחלה כדהוכחתי לעיל מההיא דישראל ההולך לתרפות וכו' דהתם הוא שלא כפר בתורת משה אלא עובד ע"ג או אמר לעבוד אף על גב דהמודה בע"ג ככופר בכל התורה כולה כגון אומר להמיר דפשיטא דאין לך המרה בתורה גדולה מזו וטובא אשכחן בתלמוד כה"ג שיאמר דבר זה כדבר זה ואע"ג דלא דמו לגמרי אי אפשר לומר כן אלא ע"כ אין לחלק ביניהם דלגמרי מדמה אותם הכתוב כדילפינן בהוריות מדכתיב כי תשגו ולא תעשו את כל המצות דבע"ג משתעי דאם יש לחלק ביניהם אם כן יקשה אהא דקתני בברייתא ומייתי לה בריש פ"ק דחולין (דף ה) מכם ולא כולכם להוציא את המומר ומסיק מכאן אמרו מקבלין קרבנות כו' חוץ מן המומר לנסך יין לע"ג ואם איתא דסברא הוא להחמיר יותר מכופר מכל וכל ממומר לעבוד ע"ג דהיינו לנסך יין לע"ג א"כ היכי נפיק לן ממכם דאין מקבלין ממומר לנסך נוקי קרא דמכם במסתבר טפי דהיינו למעוטי מומר לכל התורה כולה שכופר בכל התורה כולה דאין מקבלין ממנו קרבן אבל במומר לע"ג דוקא דהיינו לנסך יין לע"ג נימא דמקבלין ממנו קרבן אלא ודאי צריך לומר דפשיטא ליה לתלמודא דאין לחלק ביניהם ועוד יש להביא ראיה מתשובת רבינו גרשון מאור הגולה ומביאה בסמ"ג בסימן כ"ו וז"ל מומר שעשה תשובה פוסק רבינו גרשון בתשובה אחת שישא את בפיו דתניא בפרק בתרא דמנחות (דף קט) כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש כו' עד ומאחר שהן כבעלי מומין שאפי' בקדשים הם אוכלין נושאין את כפיהם ועוד נחלקו שם במשתחווה ומודה אי קרבנו לריח ניחוח או לא אבל בדוכן ועושה תשובה לא פליגי עכ"ל סמ"ג שהביא רבינו גרשון. ומכאן יש להוכיח דאין לחלק בין מומר לכל התורה למומר לע"ג דודאי לגמרי מדמה להו קרא וכדפי' דאי יש להחמיר במומר לכל התורה כולה ממומר לע"ז דוקא א"כ יקשה לך היאך מביא רבינו גרשון ראיה דמומר יכול לישא את כפיו מההיא דסוף פרק בתרא דמנחות דכהנים ששמשו בבית חוניו. ומההיא דמשתחוה ומודה לע"ג והלא דבר פשוט הוא שהמומר שעליו נשאל רבינו גרשום ופסק דכשר דהיינו מומר לכל התורה כולה כי הכא דהמיר דד"א אינו נוהגת עכשיו ואין שום אדם הולך אחרי ע"ג אם לא שיכפור בכל התורה וימיר דת האמת ופשיטא דעל המומרים הללו פסק רבינו גרשום והכשיר לישא את כפיו מכח הראיית. והיאך הביא ראיה מההיא דבית חוניו וממשתחווה ומודה לע"ג נימא דשאני התם שלא כפר בכל התורה כולה אלא עובד ע"ז דוקא אבל בשאר מצות לא פקר אלא ודאי פשיטא ופשיטא דאין לחלק ביניהם וכדפי' ומדחזינן דלענין עובד ע"ג דלא חשיד אכל התורה כולה בשביל פעם אחת לדעת התוס' מטו"ך וגם דלא חשיב דבור כמעשה מכח ההיא דישראל ההולך לתרפות דפרק שני דע"ז (דף לב) ה"ה לענין כופר בהדיא בכל התורה כולה דאידי ואידי חד הוא וליכא לפלוגי בינייהו מכח הראיות דלעיל וכן נראה קנת להביא ראיה דאפי' אמרה להמיר דאין חוששין לומר שנבעלת לרצונה מתוך מה שכותב בסימני א"ז בפרק ב' דיבמות וז"ל אשה ישראלית הלכה מרצונה עם הנכרים ושהתה שם ג' ימים בביתה והוציאה משם ע"י שוחד התירה רבינו יואל זצ"ל לבעלה עכ"ל. ומדקאמר שהלכה מרצונה עם הנכרים ולא קאמר בבית הנכרים משמע קצת דהאי עם עמם ממש שרצתה להיות עמם וכמותם וגם מדקאמר שהוציאה משם ע"י שוחד משמע נמי קצת שרצתה להמיר דאם לא כן למה הוצרך שוחד להוציאה משם ואפילו הכי התירה רבינו יואל לבעלה ואי חייש לשמא נבעלה ברצון א"כ אפי' לבעלה ישראל הוה ליה לאתסורי דהא פשיטא לענין רצון אין חילוק בין אשת ישראל לאשת כהן כמו שהוכחתי לעיל ועוד נראה לע"ד להביא ראיה לכאורה מדברי רבינו שמשון משאנ"ץ דאפי' אם היתה עושה מעשה לא הוה מתסרא בשעה מועטת כי הך שהיתה בבית השכינה שהרי כתב בהגהות מיימונית שהשיב רבינו שמשון וז"ל. ונפלאתי בישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן איך מותר בה כיון שהפקירה עצמה על כל עבירות שבתורה כו' עד אבל פשיטא לן שאין המין שומר את אשתו ולא שום כותי יכול לשמור את אשתו אשתמיטתך ההיא דאומר פרק אילו הן הנשרפים (דף פב) כי אתא רב דימי אומר בבית דין של חשמונאי גזרו הבא על הכותי חייב משום נשג"א כי אתא רבין אמר חייב משום נשג"ז פי' משום זונה ואידך רב דימי סבר נשייהו לא מפקרי וכו' ואפי' רבין לא פליג אלא משום גזיר' בית חשמונאי וכאן גבי בעלי תשוב' אין ראוי לאסור דמסתמא לא היו עוברים אאיסור דאורייתא כיון דחזרו בהן ואין אשה נאסרת על בעלה בלא עדים אלא ע"י קינוי וסתירה כדאמר פ"ק דכתובות (דף ט) ואע"פ שכשהמיר' לבדה בלא בעלה מודינא לך שאסורה לחזור לבעלה אפי' עשתה דההיא ודאי כעדים דמיא. אבל המירו שניהם מותר כדפי' ושלום שמשון בר אברהם. עכ"ל רבינו שמשון שחבר התו' משאנ"ץ ע"פ רבינו יצחק רבו בעל התו' הידוע. והרי לך שהתיר האשה לבעל' אע"פ שהמירו ואע"ג שהבי' ראייה מפרק אלו הן הנשרפין דלא מפקרי לנשייהו מכל מקום הדבר ידוע שלא היה דעת בעלה המומר תמיד על אשתו המומרת שלא תתייחד עם הנכרים כמה וכמה פעמים ותדע דכן הוא מדתלו טעמא דידיה באין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתיר' ואי הוה עביד לה שמירה מעולה למה הוצרך לזאת והלא לא היה כאן אפי' דבר מכוער. ועוד תדע שכן הוא שהרי מביא ראיה מנכרי' דאומר רב דימי דנשייהו לא מפקרי ופשיטא דגויה עע"ג אינה נזהרת כלל מיחוד אלא ודאי התיר רבינו שמשון משום דאין האשה נאסרת על בעלה כו' וכל היכא דלא ידעינן בברור שזינתה לא מיתסר' והת' נמי כיון דלא מפקרי נשייהו לא חשיב ידיע' בבירור ואע"ג דפשיטא דהרבה והרבה פעמים נתייחדה עם הנכרים וגם הפקירה עצמה לעבור על כל מצות שבתורה אפילו הכי סמכינן עלה במאי דאמרה השת' לא נטמאתי כיון שעשתה תשובה וכו' והכי נמי לא שנא וכל שכן הוא שהרי לא עשתה מעשה רק דבורה בעלמ' וגם חזרה בה תכף מחמת הסגירה כמבואר בשאלה. ונחזור לדברינו דמאחר שהוכחנו דאין לחוש ליחוד שנתייחדה בבית השכינה כמו שכתבתי לעיל אין לפקפק ולומר שתאסר מפני היחוד שנתייחדה בבית האחיות הכומרו' ושהת' שם קצת יום הראשון שאירע בו המקר' הזה וכל הלילה שלאחריו וכל יום המחרת ערב א"כ הוא שהכומריו' ההם סגור ומסוגר מבא שם שום נכרי זכר זולתי הנקבות בלבד אם לא לעתים רחוקים ולצורך גדול שההגמון או המשנה שלו הולך שם או תחלה אחת מהכומרת רשאי הרופא להכנס לשם על פי ההגמון ולא אחר כמבואר בשאלה. נראה לע"ד שאין כאן בית מיחוש ולא מיבעי' לדברי רבינו יצחק והבאי' אחריו דתלו טעמא דהיתר' במשום שאינה מסורה בידם ויכולה לצעוק דכל שכן הכא דיכולה לצעוק דהא לא מיפלגי בין שהתה ללא שהתה רק במסורה בידם ואין מסורה אלא אפילו לדברי רבינו אלחנן ורבינו יעקב דאורלינ"ש דמיפלגי בין שהתה עמהם ובין לא נתייחדה כי אם זמן מועט ואפילו אם תימצי לומר דהאי מקרי זמן מרובה אפי' הכי ליכא למיחש לפי הנראה לע"ד דכיון דלא עבידי גברי למיזל שם כלל רק נשי דידהו בלבד אין כאן משום יחוד ואפילו לכתחילה שרי לה לאיתתא להתייחד שם וראייה לדבר מדתנן בעבודה זרה בפרק שני (דף כה) ולא תתיחד אשה עמה וכו'. ופריך עלה בגמרא ותיפוק לי' משום שפיכות דמים ומשני שם רבי ירמיה באשה חשובה עסיקינן ורב אידי אמר אשה כלי זיינה עליה מאי בנייהו איכ' בנייהו אשה חשובה בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים כך היא גירסת התו' ופי' וז"ל איכא בינייהו אשה חשובה בין האנשים וקרובה למלכות אם מותרת להתייחד עם האנשים נכרים דלרבי ירמיה אסורה להתייחד כדקאמר טעמ' באשה חשובה ואז לא נפק' לן מידי משום שפיכות דמים אי לאו משום עריות ולרב אידי שריא וכו' עד ושאינה חשובה בין הנשים נמי אם היא מותרת להתייחד בין הנשים נכריות איכא בינייהו דלרבי ירמיה כיון דאינה חשובה קטלי לה דלית ליה טעמא דמרחמו ולרב אידי שריא דכלי זיינא עליה וכו' ואי משום עריות כדאומר בריש פירקין שהכותים מצויין אצל נשי חבריהם בת דעת היא וכשתראה שיבא הנכרי תצא מיד עכ"ל התוספות. והרי לך בהדיא דבין הנשים ליכא למיחש ליחוד משום עריות ואפילו לרבי ירמיה דאסר לאו משום עריות אסר אלא משום שפיכות דמים. ועוד דמסיק תלמוד' תני' כוותיה דרב אידי כדאיתא התם וכל שכן הכא דליכא למיחש דהא אין לך ייחוד דבין הנשים גדול מזה ואם לא יקרא זה ייחוד דבין הנשים לא תמצא לעולם יחוד בין הנשים דשרי והא איכא ע"כ חדא דשרו ולכל הפחות כהאי גוונא שרי ולא עוד אלא לפי הנרא' לע"ד דבר פשוט הוא דהכא לא צריכא לטעמא דאם תרא' שיבא הנכרי תצא מיד כמו שכתבו התוספות לעיל דהתם הוא דצריכינן להאי טעמא משום דמיירי בענין שמתייחדת במקום אשר אין שם אנשים רק נשים ומכל מקום אין האנשים אסורין לבא שם ואדרבה מצויין שם הרבה פעמים כדי לזנות עם נשי חביריהם כדאיתא ריש פרק שני דעבודה זרה (דף כ"ב) אבל הכא שחוק הוא להם שלא יכנס שום איש לשם רק הנשים לבד ואיסור מחזיקים בדבר ואפשר שהן נענשות בכך אם היו נכנס שם אנשים מבלעדי ההגמון עצמו או משנהו או הרופא לבקר החולות שבהן פשיטא דבכה"ג לא שייך למימר טעמא דנכרים מצויין וכו' אלא אדרבה אינם מצויין שם כלל ויש לנו להחזיק המקום ההוא בחזקת שאין שם רק כולי עד שנראה בהפך וזה ברור לפי הנראה לע"ד ומכל הני טעמי דלעיל נראה לע"ד דהך איתת' שריא לבעלה. ואף גם זאת כיון דדשו בה רבים ותימ' ביה אינשי לא בעי' דלסמוך על הך פסקא דידי אם לא יסכימו עליו תרי גברי רברבי תפשי ישיבה ועל פסק זה הכתוב לעיל הסכימו לו מהר"ר יעקב מיישטר"ו ז"ל. ומהר"ר יודא מינץ ז"ל: