שו״ת מהרי״ק · חלק קל״ח סימן ב׳

והנה דמתמ' מר שכתבתי דא"כ יהיה הספר מקוחפ ועיקר התרוץ חסר בו. ונראה מתוך דבריו שהבין אותו דאלשון התלמוד קאמינא ועל זה נבהלתי שהרי בהדיא כתבתי שאם כן תהא הלכה זו מקפחת מן המיימון והסמ"ג כך בקונטריסי שכתבתי לא ידעתי אם שנה הסופ' בהעתק או לא דקדק מר בלשוני ואף אמנה כי אחרי הדקדוק גם לשון התלמוד לא משתמע כלל כפי דעת אשר בו בחרת דמדפריך דידה נמי חייס ומסיק אלא משום דסתם מעוברת וכו' משמע דלדחייס ליכא למיחש אלא מסתם מעוברת וכו'. ולפי דבריך עיקר טעם החשש משום דחייס הוא. ואשר כתב מר דלא בא אלא לפרש אמאי חיישינן בדחבריה טפי מבדידיה לא יתכן כלל שהרי לפי דעתך יצטרך לפרש התלמוד כך אלא סתם מעוברת וכו'. כלומר לא שיהיה טעם דשמא יזיק חשיב בלבדו עד שיקשה לנו. אי הכי דידיה נמי חיים כדקאמר אלא דסתם מעוברת וכו' הוא דלא חייש בדידיה והלשון אינו מוכיח וכן כדכתבתי לעיל דהא משמע דשבקיה לטעמא דשמא יזיק וכו'. ועוד דאם כן הוה ליה למימר הכי אלא מקום דסתם מעוברת למניקה עומדת ומניקה טעמא מאי משום דילמא מיעכר חלבא כיון דטעמא דמעובר' היינו משום שמא יזיק אלא ע"כ צריך לומר דטעמא דאיעכר חלבא הוא הטעם עצמו במעוברת כמו שהוא במניקה וקל להבין ועוד כי לפי הנראה לע"ד אם היתה מותרת לישא לו בשעת עיבורה לא היו חכמים אוסרים אותה עליו אפילו לכשתניק משום עכור חלב דאין מכריחין את האדם לצאת מביתו ואם כן פשיטא שאין לומר דהא דלא חייס היינו משום שיגרום לו שתחסר עליו דהא אי ליכא למיחש לדחייס אי לא משום שהיא גורם לו שתאסר אשתו עליו היה לנו להתיר עכשיו בדין ואם כן לא תאסר עליו לאחר זמן ונמצא דדידה נמי חייס וכן רמזתי גם בכתבי הראשון. ומכל הני טעמי אמרתי סחוב אותו והשלך להלאה משערי בית המדרש והרי הוא מופקר לכל בין לעניים בין לעשירים. עוד כתב מר וז"ל ופני' שתפסת אומר אני תפסת מועט תפסת שהרי צריך ליתן טעם מנ"ל לומר דמשום שני הטעמים הוא. ואשר כתבת דע"כ יש טעם למעוברת וכו'. עד ואמנם אינני מבינך דלא ידענו מאי חזית למימר דקא תני ופסיק גבי מעוברת טפי מגבי מניקה דהא אידי ואידי סתמא קתני ואי פתרו בה הפותרים דליהוי כללא הוא כמו כן במעוברת. ואומר אני דאם תפסתי מועט הממעיט לא החסיר ואיברא הוא דלא הבנתי בהקשותך דאי פתרו הפותרים במניקה כמו כן נאמר במעובר' דפשיטא הוא דכלל דמניקת כללא הוא וריבה כל מיני דמינקת ופותר אין אותו לומר דלא יהא כלל גמור דהא כל אותו שמיעט בספר אבן העזר אינן בכלל מינקת חבירו כגון מת הולד. או שגמלתו בחיי הבעל ואפילו שכרו לה מנקת בחיי בעלה כיון ששכר מנקת מעשיה מוכיחים עליהם שאינה שוב מנקת חבירו אבל פשיטא הוא שכל אילו בכלל מעוברת חבירו הוא ואפילו הכי פסיק ותני בכל מעוברת דלא ישא ואכן" יש לדקדק כמו שדקדקתי ואגב חורפיה דמר לא עיין בה שפיר וזה החילו לתפוס לשון ראשון. חסר כאן: