שו״ת מהרי״ק · חלק ק״כ סימן א׳

על אודות ראובן ושמעון בנו שנתחייבו ללוי בסך ידוע מחמת חובותיו אשר היו מתעסקים בהם ושמו עליהם מה שחשבו שיעלו החובות קרן וריבית עד זמן מה וזקפוהו עליהם במלוה לפרוע תוך אותו זמן וכשהגיע הזמן תבע לוי את חובו שנשתעבדו אליו מחדש שמעון בן ראובן הנזכר ויודא אחיו בנו של ראובן גם כן כנגד מה שעלו החובות עד יום התביעה ואשר חשבו שיעלו תוך זמנים אחרים אשר נתן עליהם לוי הנזכר לעיל ובתנאי שאם יעלו החובות יתר על אותו סך אשר נשתעבדו בו שיהיה המותר ללוי ובאמצע זמן הפרעונות כתב שמעון ללוי כי יהיה לו אותו סך מה ועוד שני חובות אשר לא הודיע ערכם והנה פרע שמעון ללוי כל הסך אשר נשתעבדו בו הוא ויהודה ואחר כך מת שמעון ולוי תובע ליהודא חצי הסך באמרו שמה שקבל משמעון אחיו לא היה כי אם בעבורו ואם כי פרע יותר מחצי הסך אומר הוא כי שמא עלו החובות יותר כאשר היה התנאי שיהיה המותר שלו וגם שלח לו שיהיה לו מותר ומ"מ מיהודה לא קבל כלום. ועוד כי התנה לישבע אליו שלא היה להם יותר משלו בהגיע זמנים האחרונים כנזכר לעיל והם לא נשבעו עד כאן תוכן טענותיו. ואתה ידידי כתבת דנראה לך שהדין עם לוי וכתבת וז"ל דמאחר ששנים המשועבדים בחוב אחד אינם חייבים לפרוע כל אחד רק חלקו כו' והבא' ראיה שאינם חייבים רק כל אחד מחלקו ממה שכתב רבינו משה בפרק ד' מהלכות שותפין וז"ל היה עליהם חוב לאחרים אם אינם אחראין זה לזה חולקים כו' דמשמע דכי אינם אחראין זה לזה שאין כל אחד חייב אלא בחלקו. נראה לע"ד שאין מכאן שום ראיה דהתם צריך לפרש כגון שפירש בהדיא שאינם אחראין זה לזה ולא יתחייב הא' בחלק חבירו אלא בחלקו דאם לא כן יקשה לך אף על גב דאין כל אחד מהן מתחייב לפרוע כל החוב אלא מדין ערב מ"מ לכל הפחות הם ערבים זה לזה כמו שכתב רבינו משה עצמו פרק כ"ה דהלכות מלוה ואם כן היאך יכול האחד לכוף חבירו לחלוק הלא יאמר לו הלה אין רצוני לחלוק פן תפסיד נכסיך או תבריחם ונמצא כל החוב מוטל עלי לפרוע וגדולה מזו כתב שם רבינו משה דאפילו אומר לו חבירו טול אתה דמים כנגד כל השטר כו' שחבירו מעכב משום שיכול לומר שמא נפסיד כו' כדמסיים שם בבבא של אחר מכאן כל שכן בכהאי גוונא דאיכא למיחש טפי כדפי'. ע"כ צריך להעמיד ההיא דאם אינן אחראין כו'. כגון שאין שום אחריות עליהם אלא על כל אחד מחלקו ואפילו מדין ערב ליכא כדפי'. ואם נפשך לומר מדשינה הלשון ונקט הכא לישנא דאחראין ובהלכות מלוה תופס לו לשון ערבאין שמע מינה דהכא מיירי אע"ג דהוו ערבאין זה לזה נראה לע"ד דמשום הכא נקט הכא לישנא דאחראין שרוצה לכלול בין שלוה האחד לצורך השותפות בין שלוה שניהם ביחד לצורך השותפות דפשיטא דכשלוו שניהם ביחד לצורך השותפות דלא שייך למימר בה שיהיה האחד ערב לחבירו דמאי אולמי דהאי מהאי שיהיה האחד ערב בשביל חבירו והלא יד שניהם שוה בה דבשלמא שנים שלא היו שותפין ולוו שניהם ביחד ורוצים לחלוק המעות שייך למימר בהו שהאחד נעשה ערב לחבירו אבל לא בכי האי גוונא וק"ל (א) ונניח כל זה דאע"ג דנאמר שרבינו משה סביר' ליה דשנים שלוו בשטר אחד שאין אחד מהם מתחייב רק בחצי החוב אם לא מדין ערב וכדברי בעל העיטור כאשר כתב בספר חשן משפט משמו מ"מ חזינן לפוסקים האחרוני' אשר ראוי להלוך אחריהם דס"ל שכל אחד מתחייב בכל אחריות החוב וממי שירצה המלוה יפרע ואפי' אית ליה נכסים לאידך תחילה. כתב הרמב"ן וז"ל שנים שלוו בשטר אחד כו'. יפרע ממי שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע מן השני את השאר עכ"ל הרמב"ן כמו שכתב בעל חשן המשפט משמו שמע מיניה דאף על גב שיש נכסים לשני נפר' מן הראשון אם יש לו כדי החוב אם ירצה. וכן כתב בעל חשן המשפט שכן מסקנת אביו ורבינו אשר ז"ל עוד כתב וז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה ראובן ולוי שלוו מנה משמעון בשטר וכתבו שטר חוב על שניהם אם מחל שמעון לראובן כל תביעות שיש לו עליו מאותו שטר כל החוב מחול וגם מלוי אינו יכול לגבות דכיון שהיה יכול לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצ' כשמחל לו כל דין שבידו מאותו השטר היינו כל החוב עכ"ל: