תשובות הרא״ש · כלל צ״ד סימן ו׳ (ב׳)

תשובה בטענה אחרונה איני רואה בה זכות היורשים דמסתמא כיון שהיה ראובן קרוב למלכות ואימת המלכות היתה בארץ לא היו מתיאשין שהיו מצפין אולי יצטרכו להחזיר בכפיית המלך וכל כמה דלא שמעינן להו דאיאוש מסתמא לא הוי יאוש דהוי כמו בעלים מרדפים אחריהם שידעו שראובן יחזור בכל כחו עם המלך לכופם הילכך אם החזירו החפצים שהיו מופקדים בידו היו היורשים צריכים להחזירם בשומת הפשרה והחפצים המוחזרים אמנם בטענה הראשונה אני רואה זכות היתומים כי כשנשלל בביתו ונאנסו הפקדונות מרשותו כבר לא היה ראובן חייב באחריותן אם ראובן פשר עם בני העיר בשביל ממונו ששללו ולא קבל מהם כדי ממונו מה להם למפקידים עמו ידוע הוא שראובן לא כלל בחשבון כל הנשלל בביתו לומר היה שוה אלף זהובים ומזה עשה פשרה ולקח פחות דאם עשה כן וכלל הפקדונות בתוך חשבונו אז ודאי נתרבית הפשרה בשביל הפקדונות ויתן למפקידים כדי המגיע להם ודמיא הך מילתא לשומר חנם שקדם ברועים ומקלות והציל שנוטל יציאותיו ומחזיר השאר לבעלים אבל אם פשר סתם ונתנו לו מקצת ידוע הוא שעל ממונו פשר כי מה לו להתפשר על ממון אחרים בלא מאמרם ובלא רשותם ולא דמי להא דתניא בפרק הגוזל בתרא (קט"ז) שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו דהתם מוקי לה בשותפים וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר מיפלג פליג לא אמר לא פליג אבל בנדון זה פקדון היה בידו וגוף הפקדון לא הציל אלא נתפשר עמהם מסתמא על שלו פשר ופרעו לו קצת ואין למפקידין חלק בו אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.