תשובות הרא״ש · כלל ע״ח סימן ב׳

שאלה ראובן לוה משמעון מלוה בשטר ושעבד לו כל נכסיו שקנה ושעתיד לקנות מטלטלי אגב מקרקעי ואח"כ נתן כל נכסיו במתנה לאחר מקרוביו ולא הניח לעצמו לא קרקע ולא מטלטלין אלא הכל נתן לו והוא דר בבית קרובו ואוכל עמו על שולחן אחד אוכל ושותה בריוח ולובש בגדים נאים ואשתו ג"כ לובשת בגדים נאים ונותנת מתנות לקרובותיה ואומר שהכל נותן להם קרובם משלו והם לא נשאר להם אפילו פרוטה אחת והוא יושב בטל ואינו רוצה לעשות שום מלאכה ולא להתעסק בשום דבר מכל מה שהיה דרכו להתעסק קודם לכן לפי שיודע שמה שירויח שיתחייב להגבותו לבעל חובו ועוד שאשתו יושבת עמו בבית קרובו ומתעסק בפרקמטיא ואמר הלוה שאין לו ולא לאשתו בפרקמטיא זו אלא הכל של קרובו בעל הבית וכשיבא בעל החוב לתבוע נשבע בעל הבית שהכל שלו ונראה הרבה שכל זה הוא עושה ברמאות ואינה אלא הברחה מפני חובות שעליו או מפני המס ומאחר שמצא דרך לאכול ולשתות ויש לו כל צרכיו בריוח מנכסים שהרויח וממה שהרויח לו בהם קרובו אינו צריך להשתדל ולטרוח לפי שקרובו נאמן לו שאע"פ שנתן לו הכל במתנה מוחלטת בלי תנאי ושיור כדי שיוכל לישבע שאין לו כלום במה שיפרע לבעלי חובותיו שהוא יתן לו כל צרכיו מנכסיו אלו ומהריוח שהרויח בהם ובא המלוה לבית דין ובקש מהם להשביע את הלוה כפי תקנת הגאונים בענין פריעת בעל חוב ולגלגל עליו שכל מתנה שנתן אחר שחב לו שיודה אם היתה בה קנוניא או רמאות בשביל חובו או בשביל דבר אחר ועוד שאם יש יכולת בידו ליטול מנכסים אלו שהבריח להגבותו חובו שיטול ויגבנו בין ברצון מקבל המתנה ובין שלא ברצונו באיזה צד שיוכל להוציא מרשות מקבל מתנה מנכסים אלו בין מן המטלטלין והמעות עצמן שנתן לו בין מכל מה שקנה בהן או בדמיהם מקבל מתנה או בא לידו מחמתן או מה שהרויח בהן מקבל מתנה או שלוחו שלא יהא הוא הולך ועושה סחורה בפרתו של חברו של זה ואומר המלוה שמן הדין יש לו ללוה לישבע שבועה זו לפי שאם היו המטלטלין עצמן ידועים בעדים היה גובה מהן כדין קרקעות שקנויין היו לו אגב קרקע ולא איברו סהדי אלא לשקרי ועכשיו שאינם ידועים למלוה והם ידועים ללוה ושהם מנכסים שנשתעבדו לו אגב קרקע יש לו לפרעו מהם ובהכרח יש לו להשתדל בכל יכלתו לפרעו שפריעת בעל חוב מצוה ובקש עוד המלוה מבית דין להשביע ללוה שיגבנו חובו מכל מה שיבא לידו מכאן ולהבא וממה שירויח מאיזה צד שיהיה כפי תקנת הגאונים ואומר שיש להשביעו בכלל שבועה זו שישתדל במלאכה הרגיל בה או בפרקמטיא או ברבית שהיה (דרבנן) [דרכו] להתעסק בו קודם לכן ושלא יהא יושב בטל אלא יעסוק כדרכו בלי רמאות ויגבנו הכל בחובו חוץ ממה שיפסקו בית דין להוצאתו לעצמו לבדו ולא לאשתו ובניו ואם אמר איני מוצא מעות להתעסק בהם במלאכתי שאני הייתי רגיל להלוות ברבית ואמר לו המלוה אני אמציא לך מעות או בא ועשה עמי בחובך במלאכה זו עצמה ואתן לך שכר הראוי לך אומר שיש לכופו ולהכריחו להתעסק ונותן טעם לדבריו ואמר כיון שפריעת בעל חוב מצוה והרי הוא בריא ויכול להתעסק ולהרויח כדרכו ולפרוע חובו אם אינו רוצה לעשות מצוה הא אמרינן מכין אותו עד שתצא נפשו ועוד שיש להכריחו ללוה זה יותר משאר בעלי חובות שהרי עשה שלא כהוגן כשהבריח נכסיו ודומה לתולה מעותיו בנכרי דאמרינן ביה הוא עשה שלא כהוגן כשהבריח נכסיו לפיכך עשו לו שלא כהוגן והכריחוהו חכמים למכור ולפרוע שלא כדין שאר בעלי חובות וגם כן יש להכריח ללוה זה לפרוע יותר משאר בני אדם ועוד אומר המלוה שלפי שנתחייב לי בשטר שכתוב בו שחייב לי עצמו וממונו חיוב גמור ונתן לי רשות לגבות ממנו כפי תנאו בשטר ועוד כתוב בשטר זה אחר החיוב שחייב עצמו שהוא נתן לי רשות לגבות ממנו כפי יכלתו בין מן הדין בין שלא מן הדין ולפיכך אם אמרתי לו בא ועשה עמי בחובך הדין עמי וחייב הוא לעשות עמי אפילו נאמר שאינו מן הדין כשאר בעלי חובות נדון זה חייב לעשות שבכלל תנאים אלו שהתנה על עצמו הוא כל זה ומה שאמרו חז"ל (ב"ק קט"ז) כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הני מילי בשביל שיכול לומר לבעל הבית הרי מעותיך בידך ואפילו שקבלתי לעשות עמך כל היום אין גופי משועבד לך ואיני רוצה לעשות עמך יותר שלא נטלתי ממך כלום אבל זה שנטל מעותי והלך ורוצה לישב בטל ולאכול את שלי ברמאות יותר נכון כי עבד לוה לאיש מלוה והכי קאמר ליה רב ששת לרב יוסף בר חמא שפיר עבדת דלא שוית נפשך עבד לוה לאיש מלוה לפי שלא רצה לקבל המעות במלוה הרי זה שייך בכל מלוה כ"ש בזה הנדון דאין לך איניש דלא מעלי יותר ממנו ומן הדין הוא להשתעבד בו כההיא דרב שעורם ( ב"מ ע"ג) דנקיט אינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקא ועוד ההיא דשוליא דנגרי שאמר לו בא ועשה עמי בחובך שהיה עומד ודמעות נוטפות מעל עיניו אם היה יכול לומר איני רוצה לעשות עמך למה היה עומד ובוכה אלא ודאי בהכרח היה בין מן הדין משום עבד לוה בין מפני שהתנו לעשות עמו והיה מוכרח לעשות עמו מפני ששעבד עצמו לכך ואין לך תנאי גדול מתנאי הכתוב בשטר זה ועוד מההיא דאמרינן פרק איזהו נשך (ע"ג) מאן דיהיב אכרגא משתעבד במאן דלא יהיב אכרגא דדינא דמלכותא דינא גם כן נמי מי שחייב גופו בשטר והתנה ממנו בכח באיזה דין שירצה והרי דין המלך שהמתנה על עצמו להשתעבד יש לו להשתעבד בו והביא ראיה מתשובה לגאון שהורה שחייב אדם להשכיר עצמו כדי לזון את אשתו משום תנאי שהתנה בכתובתה ובעל ספר המצות במנין פ"א במצות לא תעשה כתב רבי אליהו אומר שחייב אדם להשכיר את עצמו כדי לפרנס את אשתו כמו שכתוב בשטר הכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון הרי שנתחייב בכך מפני התנאי שהתנה על עצמו גם כן לוה זה שהתנה מה שכתוב בשטר חייב כפי תנאו והלוה אומר אין לי כלום ואיני רוצה להשכיר ולהתעסק בשום מלאכה אלה דברי בעלי דינין וראיות שהביאו לפני הדיינים ומקצת התלמידים רואים שהדין עם המלוה ומקצתן חולקים יורינו מורנו עם מי הדין ויגדיל חסדו עמנו להורות דרך האמת בכל אחת מהראיות האלו ושכרו כפול מן השמים.