תשובות הרא״ש · כלל ד׳ סימן ט״ו (ב׳)

יראה לי שעיקר בישול השעורים במים אינו אלא שיקלטו המים כח חוזק השעורים להברות החולה ולהחזיקו ודמי לשכר שעושים משעורים שקולטין המים טעם וכח השעורים ומברכים עליו שהכל נהיה בדברו אף על פי שהשעורים עיקר ואישתני לעילויא כמו שכתוב בתוספת הואיל ויש לשעורים עילויא אחרינא בפת לכן אין מברכין על השכר בורא פרי האדמה ועוד כיון שהמשקה צלול ואין השעורים נכרים בהם עקרו על שם המים ולא שייכא להא דרב ושמואל כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות לפי שאין בשכר אלא טעם בעלמא מידי דהוה אשתיתא שמברכין על רכה שהכל ומי שעורים אלו גריעי ממי שתיתא רכה שנשתית רכה נשאר בה הקמח שמערבים בה אבל במי השעורים אין מהשעורים בתוכם כלום אלא מי בישול השעורים מתמצה לצד אחד ואין בהם אלא קליטת טעם וכח של השעורים ואף על פי שהשעורים נעשים דייסא ואם היה אדם רוצה לאכול מהם היה צריך לברך בורא מיני מזונות מ"מ עיקר בישולם בשביל המים ואינן נמשכין אחר השעורים ולא דמי למיא דשלקי דהנך עיקר בישולם בשביל הירקות הלכך כיון שנתנו הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם ואפי' אם בשלו הירקות לצורך מימיהם לרפואה כיון שכל העולם מבשלים אותם לאכילה לא נשתנית ברכת המים בשביל זה שמבשלים עתה לרפואה ואין החולה צריך לאכילת הירקות.