תשובות הרא״ש · כלל כ״ח סימן ד׳ (ב׳)

תשובה כל נדוי הוא לדבר מצוה כי לדבר הרשות אין מנדין את האדם ולפרוע ממון שהוא חייב היינו לדבר מצוה בין שהיה חוב בין שהיה מס הכל הוא מחויב לפרוע ואם אינו רוצה לפרוע משמתינן ליה עד דפרע וחזינן ליה לגמרא שרצה אביי לחלק בין ממונא לאפקרותא דממונא כי פרע שרינן ליה לאלתר ובאפקרותא אף על גב דמפייס ליה לבעל דיניה לא שרינן ליה לאלתר עד דחייל עליה תלתין יומין (ומסיק דל"ש לאפקרותא כי מפייס ליה לבעל דיניה שרינן) הילכך בין שנדוהו בשביל ממון בין שנדוהו על פי עבירה שעשה כיון שמן הדין נדוהו מנודה לכל העולם הוא אפילו לעיר שהיא גדולה בחכמה ובמנין דתניא בפרק אין מגלחין (י"ז) מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב ומוקי לה בתלמיד שנדה לכבוד עצמו אבל למילי דשמיא אף מנודה לרב.