תשובות הרא״ש · כלל י״ג סימן כ״א (י״ד)

ומה שטענו המורשים לבטל החכירות לפי שיש בו אונאה שתות מקח אומר אני דלא שייכא אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ המוכר או הלוקח אבל בחכירות אלמעונה של הקהל לא שייכא אונאה כי האלמעונה משתנית לפי הזמן פעמים שוחטין בשר ושותין יין בשנה זו יותר מבשנה אחרת וכן ענין הסחורות וגביית החובות וכן כותבין בכל שטרי החכירות לו ולמזלו משמע שהתנו בפי' אם יפסיד מזלו הקשה גרם ואין לו לחזור על המוכר בשביל הפסידו וכן אם הרויח הרבה אין למוכר דין ודברים עליו ועוד בחכירות זו אין בו שיעור דאין לשום אותה בחשבון שגבה בה החוכר אלא כפי שהיתה ראויה לימכר והדבר ידוע אלמעונה שנישומית שראוי לגבות בה אלף זהובים הבא לחכור אותה הרבה בפחות מאלף זהובים בשביל טורח גבייתה ועוד אולי יחסר בה משומא ששמו אותה ועוד דצריך לפרוע מה שנתחייב לקהל מיד והוא יגבה מעט מעט הילכך בשומת המקח כמו שהיתה ליחכר יש לשום אותה ולא במה שגבה בה החוכר והיורד לשומא ואין בה שיעור אונאה ומה שטענו המורשין לבטל החכירות משום דהוי דבר שלא בא לעולם ומשום דאין אדם מקנה לחברו דבר שאינו ברשותו בזה אני מודה לדבריהם דמדין תורה אין קנין נתפס בחכירות דאפי' חוב גמור אין אדם יכול להקנות חובו לחברו אפי' בקנין דמלוה להוצאה ניתנה ואין דבר שיחול עליו הקנין ואין קנין למלוה אלא במעמד שלשתן וגם קנין זה הוא הלכתא בלא טעמא וכל שכן חכירות אלמעונה דשנה הוי דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו אלא שאני רואה מנהג הארץ כל היום שחוכרין זה מזה ואין בו חזרה וכן הודו המורשין דבחתימת ההורדה ובמסירתה למוכר מתקיימת החכירות וכיון שנהגו כן הוי קנין דאין בו חזרה כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ע"ד) אמר רב פפי האי סיטומתא קניא ופירש רש"י ז"ל רושם שרושמין החנונים על החביות שלוקחין מבעלי בתים ורבינו חננאל ז"ל פירש כדרך שנהגו הסוחרים בגמר המקח תוקע כפו לכף חברו ובזה נגמר המקח ופסק ר"י ז"ל כיוצא באיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנוהגים שנותן הלוקח מטבע אחד למוכר ובזה נקנה המקח הכל כמנהג המדינה לענין גמר המקח ומה שטענו המורשים שהתנו הקהל שלא ידור שום אדם כלום לשום אדם אחר כדי שלא יוסיף עליו ולא ייעד אותו בו ולא יתן אותו לו ושלא יבטיח אותו ממנו כדי שלא יעשה שום קנוניא בחכירות זו כדי שלא יעלה סכומו ואומרים שרבי שמואל זה עבר על זה שנדר לתת האלמעונה של יין לרבי משה ן' עקאדה בכ"ג אלף זהובים והדבר ידוע כי הוא שוה יותר כי חכרו האלמעונה בשנה שעברה בכ"ו אלף זהובים ונתברר שגבו החוכרין ל"ג אלף זהובים ונמצא אחרי שחכרה להם כל כך בזול שזו היא ראיה ברורה מופתית שיש קנוניא בדבר כדי שלא יעלו עליו סכום החכירות ועבר על התנאי שהתנו הקהל ומחמת זה נתבטלה החכירות מעיקרא והשיב רבי שמואל הלוי שעמו לא התנו כלום אחר שחכר החכירות אלא מתחילה כשהסכימו הקהל לעשות זאת החכירות הטילו חרם שלא היה שום אדם נותן ולא שום קנוניא ולא מיעד שום דבר לשום אדם אחר כדי שלא יוסיף וחס ושלום שלא עבר על החרם ולא לשום קנוניא חכר לו חכירות היין אלא שהיה מתירא לחכור החכירות מן הקהל מפני אלמעונה של היין מפני שהרבה פרשים אלמים משימים יין והיו מפצירים ומגזמין בענין שמתירא להפסיד וסיפר דברים אלו בפני אחד מחביריו של רבי משה ואמר לו אם אעשה שיתנו לך באלמעונה של היין כ"ג אלף זהובים תחכור כל החכירות והודה לדבריו וא"כ שא"כ היה עושה היה מוסיף בחכירות כדי שתעמוד על ידו יראה כיון שהטילו הקהל חרם על זה אין לנו לחשוד אותו שעבר על החרם לעשות קנוניא ומאחר שהוא נותן טעם לדבריו למה עשה כן יש להאמינו דאין לפסול אדם באמתלאות אלא בעדים ועדות אין כאן וגם אמתלא מוכחת אין כאן דאיפשר שהוא כדבריו וגם הוצאת ממון יש כאן להוציא מתחת יד החוכר מה שהחזיקו הקהל בידו ואלו היה נראה להם באותה שעה ואחרי שהחזיקו בידו אין להוציאה מתחת ידו אלא בראיה ברורה ומה שטענו עליו שנדר חלק בחכירות לרבי אפרים קודם חליטת החכירות יפה השיב על זה כי היה יכול לקחת ד' שותפים לא עבר על החרם בזה ומה שטענו שהיה חייב לישבע שאין לשום אדם חלק עמו זולתי באנשים שיזכיר אותם בשם לאלתר ושאין בכלן יותר מחמשה שותפין ושלא יהיה לו עמהם ולא עם שום אדם אחר שותפות ולא חלק ושלא יתן לו חלק בו לשום גוי ועבר על תנאי זה ולא נשבע שבועה ולכך היו אומרים כיון שעבר על התנאי נתבטלה החכירות ואם יאמר שהמעיינים היו אז פטרוהו משבועה זו אנו אומרים שהמעיינין אמרו קודם שנעשה חכירה זו שלא היו רוצים לעשות חכירה זו מכח מנויים אלא עם שאר הקהל וכן עשו המעיינין והקהל החכירו חכירות זו וראיה לדבר כי כל חכירות שנחכרה וכל מעשה שנעשה מיום שנתמנו עד יום חכירות זו ומיום החכירות הנזכר עד תשלום מנויים לא נגמר שום חכירות ושום מעשה אלא במעיינים בלבד זולתי זאת החכירות ולפי שהיה תנאי השבועה מתנאי ההורדה לא היה כח למעיינין לפטרו משבועה זו בלא רשות הקהל והשיב רבי שמואל הלוי כי הוא דבר ידוע דכל זמן מינוי המעיינים בלעדם לא ירים איש את ידו ואת רגלו בעניני הקהל וכל זה מכח החרם שהוטל על דעת המעיינים ומה שחתמו עמהם אנשים מהקהל לא היה צריך רק חתמו כמו יהודה ועוד לקרא ואחר שנחתמה ההורדה נתנה ביד נאמן לכשיהיו המעיינין מצוים על הנאמן לתתה לחוכר שהיה נותנה לו בלא שום עכוב והמעיינין היה להם ליקח המשכונות והערבים והשבועות ושאר הדברים כפי ראות עיניהם כי היה בהם הכל תלוי ולאחר שהשלמתי להם מה שבקשו ממני צוו על הנאמן לתת לי ההורדה ופטרוני מזאת השבועה ופטורם הוא פטור גמור כי לא היו יכולין להסתלק מלעשות כל עניני הקהל וגם הקהל לא היו יכולין לסלקם והכל מכח החרם שהוטל על תקנת המעיינים והביא עד לדבריו שבקשו המעיינים שהיו הקהל מחכירים חכירות זו אמרו אנשים מהקהל שלא היה באיפשר שלא היו רוצים לעבור חרם של תקנת המעיינים עד שאמרו לקהל שהם עצמם היו חותמין ולא היו רוצים בחתימת הקהל אלא להראות לעולם שהיתה חכירות זו גם ברצון הקהל ולא לדבר אחר שהכל היה תלוי בחתימת המעיינים וסופן הוכיח על תחלתן שהרי לאחר שנחתם מאנשים מהקהל נתן ביד נאמן לעשות בו צווי המעיינים והם עצמם הוסיפו הדברים כמו שכתוב באחורי ההורדה שחתמו הם לבדם ואומרים שם שמה שהוסיפו מכח תקנת המעיינין שנעשית להם הוא שלא נסתלקו מחכירות זו שהכל היה תלוי בהן להוסיף ולגרוע הוסיפו להשביעני שבועה שלא הייתי מחויב לישבע מכח ההורדה ומכח נוסח השבועות שנכתבו עלי מדעתם וכמו שהוסיפו גרעו ופטרוני משבועה הנזכרת לפי שדרשו וידעו שבפטור זה אין הפסד לקהל אם לא אודיע מי הן שותפי שאין הפסד תלוי אלא אם הייתי לוקח שותפין יותר מארבעה ובזה כבר הוטלה החרם ואי איפשר שהייתי עובר על החרם לכאורה היה נראה אף על פי ששתפו המעיינין את הקהל עמהם בחכירות זו או שהקהל רצו להיות עמהן שזהו דוקא בענין החכירות באיזה סכום שחכר ולמי תחכר לפי שהוא דבר גדול וראוי הוא שיהא בעצת טובי העיר ופורעי המס אבל לאחר שנגמר זה הדבר הסברא נותנת שהיה דעת המעיינים ודעת הקהל שהחיזוק החכירות וכל תנאיה יהיו נגמרין על פי המעיינים כי כמה דברים גדולים מזה עשו בשנת מנויים וגם אי אפשר לקבץ טובי העיר על כל דקדוק ודקדוק שהיו עושין בחיזוק החכירות הלכך מסתברא ששמו הקהל דבר זה ביד המעיינים לבדם ופטור השבועה שפטרוהו היה קיים ואף אם לא היה פטור לא נתבטל בשביל זה החכירות אמשול לך משל למה הדבר דומה לראובן שהיה לו לישבע וליטול מנה משמעון והלך שמעון ופרע המנה לראובן ולא תבע ממנו השבועה ואחר כך בא שמעון ואמר לראובן תחזיר לי המנה שנתתי לך כי לא הייתי מחוייב לך כלום עד שתשבע השיב ראובן מנה היית חייב לי אלא שהייתי מחוייב לך שבועה וכשנתת לי המנה ולא תבעת ממני השבועה אמרתי בלבי זה יודע בלבו שהאמת אתי ולא רצה להשביעני על חנם המנה לא אחזיר לך אם תרצה להשביעני הריני מזומן לישבע כך הנידון הזה המעיינים היה להם לגמור החכירות עם רבי שמואל הלוי ליקח ממנו הקיומים שהיו מוטלים עליו לעשותו וליתן לו ההורדה ואם נראה בעיניהם ליתן לו ההורדה ולהחזיקו בחכירות ולא קבלו הקיומים והניחו כולם או מקצתם בשביל זה לא יוכלו לומר עתה החכירות בטל אלא מה שהחזיקוהו בחכירות הוא קיים והם יתבעו ממנו לעשות מה שחסר מן הקיומים לעשות וגם דקדקתי בהורדה וזה לשונה על החוכר הנזכר לישבע שבועת התורה שאין להם חלק עמו זולתי אלו האנשים שהזכיר אותם בשם לאלתר ושאין בכלם יותר מחמשה שותפין וכו' והאי לאלתר לא קאי על השבועה שיהיה מחוייב לעשותה לאלתר אלא על האזכרה קאי שצריך להזכיר שם השותפין לאלתר הנה דקדקתי בכל טענות של מורשי הקהל ואם חסרתי מקצתן אין זה דילוג אלא מחמת שנראה לי שאין בהם ממשות ואין צריך להזכירם ומכל טענותיהם ותשובת רבי שמואל הלוי אני פוסק שתשאר החכירות קיימת ביד רבי שמואל הלוי עד זמן שחכרוהו לו הקהל יצ"ו.