תשובות הריב״ש · חלק תצ״ח סימן א׳

תחלה מה שדנו המוקדמים לאסור הפרה ולהכריז עליה באסור נראה לי שעשו כדין והראוי לעשות ליראי ה' ולחושבי שמו ולחרידים אל דברו ועם היות שנראה שאם הפרה הזאת לא נשחטה במקולין אלא ששחטה אדם לעצמו בביתו וקרה לו כמקרה אשר קרה לרבי יהושע זה בבדיקתה ובא לשאול עליה לחכם לא היתה אסורה ואע"פ שמתחלה קרא עליה שם טרפה דכי אמרינן חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר היינו דוקא שטועה בשקול הדעת משום דקם דינא ואף אם התיר האחרון לא עשה ולא כלום אבל אם הראשון טעה בדבר משנה אין בדבריו ממש ויכול השני להתיר כדתנן בבכורות פרק עד כמה (בכורות כ"ח:) ומייתי לה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ג.) מעשה בפרה של בית מנחם שנטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון אמר ליה רבי עקיבא טרפון פטור אתה שמומחה לבית דין אתה וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם ואמרינן התם בפרק אחד דיני ממונות דחדא ועוד קאמר ליה חדא דטועה בדבר משנה אתה ועוד דמומחה לבית דין אתה ומפרשינן התם טעמא בגמרא משום דכיון דאלו איתא לפרה בעינה הוה הדרא דיניה לאו דינא ולאו כלום עבד כיון דטעה בדבר משנה וכן אם אין שם חכם שני והראשון עצמו נזכר שטעה בדבר משנה יכול הוא לחזור ולהתיר מה שאסר וכמו שכתבו המפרשים ז"ל שאפילו טועה בדברי הגאונים ז"ל כל שבשעת הוראתו היה חוזר בו אלו היה שומע דבריהם גם זה נקרא טועה בדבר משנה וחוזר כי מה שקרא שם אסור אינו כלום וכן כתב רש"י ז"ל בפרק אלו טרפות (חולין מ"ג:) בההוא תורא דאתחילא ביה שחיטה בתורבץ הושט וטרפיה רבא וכי מטא מילתא לקמיה דרבי אבא אמר תורא בין לרב בין לשמואל שרי זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלישלם דמי תורא ופירש רש"י ז"ל שכבר האכילו לכלבים דאלו הוה קמן הוה הדר ביה ומשתרי באכילה דקיי"ל טעה בדבר משנה חוזר עד כאן וכן כתבו כל האחרונים ז"ל ואם כן כל שכן הוא במה שהטעות הוא בדבר עצמו ולא מחמת סברת הדין כגון בנדון זה שהיה הטעות מחמת סתימת הפרה במקום הראוי לפתחה כפי דברי העדים שאם הוא היה סבור שנפתחה כראוי ואסרה לפי שלא יכול לשום ידו בכל הריאה וחשב שהיו בו סירכות וסביכות ואחר כן נודע לו שלא היתה פתוחה כראוי וראה שטעה בדמיונו אין זה קריאת שם אסור ויכול לחזור בו וטעותא הוא דהדרא כדאמרינן גבי קבלת שבת בפרק תפלת השחר (ברכות כ"ז:) שהמתפלל של שבת בערב שבת אסור בעשיית מלאכה כיון שכבר קבל עליו שבת אבל קבלה בטעות כסבור שחשכה ועדין הוא יום כגון ביום המעונן ואחר כך נראה שהוא יום אינו צריך להבדל ממלאכה שאין קבלתו בטעות כלום. ועוד שהרי האשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה לאחר זמן פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת כדתניא בפרק שני דכתובות (כ"ב.) תנו רבנן האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי ואמרי לה בנינוה וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקדשה את עצמה אמרו לה חכמים מה ראית אמרה להם בתחלה באו עלי בני אדם שאינן מהוגנין לי אמרתי להם מקודשת אני עכשו שבאו עלי בני אדם שמהוגנין עמדתי וקדשתי את עצמי ואע"ג דשויתה לנפשה חתיכה דאסורא כשאמרה תחלה מקודשת אני והוחזקה במקודשת מחמת דבורה לזמן מרובה עם כל זה נאמנת לסתור דבריה כל שנתנה אמתלא וטעם לדבריה על מה אמרה כן מתחלה וכן נמי באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אעפ"י שיש תקנה בדבר להמתין עד שתטבול אין מטריחין אותה כיון שנותנת אמתלא לדבריה כדאיתא התם ואע"ג דאמרינן התם דלא עבד שמואל עובדא בנפשיה היינו בהך דטמאה אני כיון דאפשר בטבילה דבהא הוא דמספקא ליה ובעא מיניה דרב כדאיתא התם ואע"ג דקבלה מיניה ותנא מיניה ארבעין זמנין אפילו הכי חש למעבד עובדא בנפשיה אבל בההיא דאשת איש אני דתניא בברייתא ובא מעשה לפני חכמים והתירוה אין לחוש לה כלל וסומכין על אמתלא. וכ"ש בנדון זה שהיה תוך זמן מועט ונתן אמתלא לדבריו מפני סתימת הפרה במקום שהיה ראוי לפתחה והאמתלא היתה גלויה לכל לפי דברי העדים המסכימים בזה וגם קצתם אומרים שהוא עצמו הזכיר האמתלא בקראו שם אסור תחלה ואמר או היא אינה פתוחה כראוי או היא טרפה. ואין לחלק בין ההיא דהתם לנדון זה משום דהתם אומרת שלא נתקדשה או שהיתה טהורה ולא היתה דעתה מתחלה לאסור עצמה אלא שאמרה כן מטעם האמתלא מה שאין כן בנדון זה שבשעה שאמר טרפה היתה כונתו לאסור דאדרבה איפכא הוא דהתם שהיא סותרת לגמרי דבריה הראשונים ואומרת שלא היו פיה ולבה שוין אנו מאמינין אותה כל שנותנת אמתלא כל שכן בנדון זה שאינו סותר ולא מכחיש דבריו הראשונים אלא שנותן אמתלא גלויה ומבוארת למה אמר כן ובפרק חזקת (בבא בתרא ל"א.) גבי טוען וחוזר וטוען מבואר דיותר יש להאמין מי שאינו סותר דבריו הראשונים ממי שסותר אותם ועוד דהתם נמי הרי כונה שיחזיקוה באסורה אף אם לפי האמת אינה אסורה והיה לנו לאוסרה יותר אלא שנתינת האמתלא מספיק להאמינה בכל ענין וא"כ רבי יהושע זה אם הוא יודע בעצמו שהוא בקי בהלכות שחיטה והלכות טרפה ויודע לשחוט ולבדוק אע"פ שקרא לה שם אסור תחלה כיון שהיה בטעות במעשה בעצמו ונותן אמתלא לדבריו ועדים מעידים כן אין ספק שאם שחטה לעצמו בביתו היתה מותרת ואם נשאל לחכם היה מתירה אליו אין צריך לומר לדברי אותם העדים שאומרים שלא קרא עליה שם אסור במוחלט ואף על פי שכלם מסכימים שכוונתו היתה שהיא אסורה אין זה קריאת שם אסור במוחלט ובכגון זה אף בטועה בשקול הדעת יכול חברו להתיר כדאמרינן בפרק אלו טרפות (חולין מ"ד:) גבי ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב והוה בדיק לה ברוב עוביה אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה ואקשינן והיכי עבד הכי והתניא חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר ומפרקינן שאני הכא דרב לא אסרה ואע"פ שדעתו של רב היה לאסור וכונתו שהיא אסורה אעפ"כ כיון שלא אסרה בפירוש וגם כשאמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו ברוב חללה עדין לא הורה להם ולא חזר מסברתו אלא ששלחה לחכם אחר להורות בה אפילו הכי כיון שהוא לא אסרה בפירוש ותלמידיו כשראו כונתו חלקו עליו ושלחה לחכם אחר יכול היה החכם אחר להתיר ואע"פ שזה המחלוקת הוא בשקול הדעת בודאי דאי בדבר משנה אפילו אסרה רב בפירוש לא עשה כלום ויכול היה חכם אחר להתיר אלא ודאי בשקול הדעת הוה דרב לא היה חוזר מפני קבלתו של רבה בר בר חנה אף על גב דרבה בר בר חנה גופיה היה סומך עליה כדאמרינן בתר הכי רבה בר בר חנה אגמריה סמך ומשום הכי אצטריכי' לטעמא דרב גופיה לא אסרה ואם כן בנדון זה לדברי קצת העדים הרי לא אסרה בפירוש אף על פי שכונתו היתה באסור והעומדים שם כשראו כונתו אמרו איך בדקת אותה והראו לו שאינה פתוחה כתקנה והחזירוהו מכונתו :