תשובות הריב״ש · חלק תפ״א סימן ד׳

תשובה נראה שהדין עם האלמנה וטענות יצחק חמיה אין בהם ממש תחלה מה שסומך טענתו על מה שאמרו ז"ל יד בעל השטר על התחתונה אין כאן סמך של כלום דלא אמרינן הכי אלא בלשון מסופק שאין מתברר מתוך השטר למה נתכוון כי ההיא דאמרינן במסכת מנחות (ק"ח:) בית בבתי אני מוכר מראהו גרוע נפל מראהו נפל עבד בעבדי אני מוכר לך מראהו קטן מת מראהו מת ואמרי' טעמא התם משום דיד בעל השטר על התחתונה וכגון ההיא דתנן בבבא בתרא בפ' בית כור (בבא בתרא ק"ז:) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו ואמרינן עלה בגמרא אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לוקח נוטל כחוש וכגון ההיא דאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ג.) אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע ואמרינן טעמא התם משום דיד בעל השטר על התחתונה וכגון ההיא דתנן התם בפרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ה:) כתב לו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרין זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא מנה דכיון שאמרו דאינון הנה נראה שהכל אחד אלא שטעו בחשבון וכיון שלא נודע לנו אם טעו בחשבון הזוזין או בחשבון הסלעין יד בעל השטר על התחתונה וכגון ההיא נמי דתניא בברייתא בפרקא בתרא דכתובות (ק"י:) כתוב בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו וטובא נמי דכוותיהו בתלמודא והטעם הוא בכלם לפי שהספק שקול וקרוב לצד האחד כמו לצד האחר ואין מתברר כלל מתוך השטר אבל בנדון זה שמזכיר בשטר שהוא מודה שכל הממון הונח בידו וקבלו מידם לאחריות הכתובה ותוספת ונדוניא הדבר ברור שלא נתכוונו במה שכתוב בשטר לכשיתבעום יחד בהסכמה אחת אלא לומר שלא יתן לבעל חצי החוב בלא רצונה וגם לא יתן לה חצי החוב שלא ברצון בעלה אע"פ שהשטר בשם שניהם והיה מן הדין שיגבה כל אחד חלקו בלא רשות חברו ואפי' חלק חברו היה גובה אם חברו הוא בעיר דשליחותיה קא עביד כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ד.) וכן לומר שאם יסכימו שניהם בתביעת החוב שיהיה הרשות בידם אף בלא עת גביית הכתובה אבל כל שתבא היא לגבות כתובתה הדבר ברור שיכולה לגבות מן החוב שאם לא כן אין כאן אחריות לכתובתה כלל שהרי אחר מיתת בעלה איננו שיסכים ובחייו אם יגרשנה לא ירצה להסכים וא"כ נפל האחריות בבירא ובכגון זה אין אומרים יד בעל השטר על התחתונה כיון דלאו אורחא דאינשי למשדי זוזיהו בכדי אדרבה מעמידין השטר על חזקתו ואין מגרעין זכותו וראיה לדבר דתניא בברייתא בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"א.) שטר שזמנו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר ואין אומרים מוקדם הוא ופסול אלא תולין שמאוחר הוא וכשר ואע"פ שיש לדחות בזו דשאני התם שהיינו פוסלין השטר לגמרי עדיין יש ראיה מדאמרי' בפרק קמא דע"ז (י'.) ההיא שטרא דהוה כתיב בה שית שנין יתירתא סבור רבנן קמיה דרב אשי למימר האי שטרא מאוחר הוא ועד דמטי זמניה לא טריף אמר להו רב אשי האי ספרא דוקנא כתביה ושית שנין דמלכו בעילם דאנן לא חשבינן איהו חשיב להו הנה בכאן שלא נגרע כח השטר לומר שהוא מאוחר לפי שאין דרך האנשים לגרע שעבוד שטרם באחור זמנו של שטר אנו תולין שהסופר מנה שלא כדרך שאר הסופרים וראיה עוד מדאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ו:) ההוא שטרא דהוה כתיב בה שית מאה וזוזא שלחה רב שרביא קמיה דאביי שית מאה איסתירי וזוזא או שית מאה פריטי וזוזא א"ל דל פריטי מהכא דפריטי בשטרא לא כתבי אינשי אסוכי מסכי להו ומשוו להו זוזי וכו' הנה מבואר שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה במה שאין דרך לעשות כן ואפי' שלשון השטר הוא בסתם כ"ש בנדון זה שמתבאר מתוך השטר שהיו המעות בידו לאחריות הכתובה שיש לנו לקיים לשון זה לזכות האשה ולפרש הלשון הראשון בדרך מסכמת לזה ולא יהיה סתירה בשתי הלשונות ואפי' אם היו שתי הלשונות הכתובים בשטר סותרים זה את זה הדין בזה לומר הכל הולך אחר התחתון ולא לומר דיד בעל השטר על התחתונה כדתנן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ה:) היה מלמעלה מנה ולמטה מאתים למעלה מאתים ולמטה מנה הכל הולך אחר התחתון דאמרינן מהדר הוא דקא הדרי בהו וכ"ש בנדון זה שאפשר לקיים את שתיהם שיש לנו לפרש כן דה"נ אמרינן בגמרא התם (קס"ו:) בבעיא דבעי רב פפא קפל מלמעלה וספל מלמטה מאי מי חיישינן לזבוב או לא ואע"ג דפשיטא ליה בספל מלמעלה וקפל מלמטה שהולכין אחר התחתון מיבעיא ליה בקפל מלמעלה וספל מלמטה אם נקיים את שתיהן ונאמר שקפל הי' כתו' בשניהם אלא שעל ידי זבוב נמחק התחתון לפי שיש לנו להסכים ב' הלשונות אפילו באפשר רחוק כגון חששא דזבוב כ"ש בנדון זה שהלשון בעצמו נראה שמה שכתוב למעלה היה לזכות בעל השטר לומר שתכף שיתבעום שניהם בהסכמה אחת יתחייבו לפרעם אפילו בלא עת גביית כתובה אבל כל שתבא האשה לגבות כתובתה בין בחיי הבעל על ידי גט בין לאחר מותו גובה כתובתה מן החוב ההוא אף בלא הסכמת הבעל וגדולה מזו אני אומר שאף לפי הלשון הראשון הכתוב בשטר האשה גובה כתובתה מן החוב ההוא בין בחייו בין במותו ואפילו בלא הסכמתו ואפילו בעומד וצווח שאינו רוצה שהרי כיון שהאשה גובה בעד כתובתה זכות הבעל בחוב ההוא הרי תביעת האשה כתביעת הבעל הגע עצמך מי שנתחייב לחברו מנה לפורעו כל זמן שיתבענו היעלה על דעת לומר שאין כתובה ובעל חוב של מלוה גובין מחוב זה אלא מרצונו וכן אם מת זכה בו הלוה ואין יורש המלוה קם תחתיו לתובעו הא ודאי לא אם כן בנדון זה מפני שהחוב גם בשם האשה לא יגרע זכותה משאם היה בשם בעלה לבד וזה ברור וכל שכן שכתוב בלשון השטר הם ובאי כחם א"כ הרי האשה באה עתה מכח בעלה מפני שעבוד כתובתה שמוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן ואם כן טענת יצחק הראשונה בטלה מעקרה: