תשובות הריב״ש · חלק תפ״א סימן ב׳

שאלת הגביר י"א. יצחק נתחייב לבנו וזה טופס שטר חובו יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמרו לנו רבקה ובעלת יצחק היו עלינו עדים וקנו ממנו קנין שלם מעכשיו וכתבו וחתמו עלינו בכל לשון של זכות ותנו לבננו יעקב ולמשודכתו שתלקח לו לאשה היום הזה שמה רחל בת אברהם להיות בידם וביד באי כחם לראיה ולזכות מחמת שאנו מודים הודאה גמורה שנטלנו וקבלנו מידם מאה מנה והרי הם עלינו ועל כל אחד ואחד משנינו בחוב גמור ובהלואה דמורה ובנאמנות שלמה וקבלנו עלינו יחד ועל כל אחד ואחד ממנו בפני עצמו לפרעם להם מהיום והלאה לכשיתבעום ממנו בהסכמה אחת הם ובאי כחם בלי שום ערעור וסרוב שבעולם ובלי תביעת נסח שטר חוב זה ובלי תביעת זמן אחר על פרעון הממון הנזכר ואפילו זמן ב"ד ובלי השמטה בשביעית וכך אנו מודים ליעקב ולרחל הנזכר שכל ממון זה הונח בידינו וקבלנוהו מידם לאחריות ממון שטרי כתובה ותוספת ונדוניא ומתנה לחוד שיכתוב היום הזה יעקב הנזכר למשודכתו הנזכרת בעת קחתו אותה לו לאשה וכל זמן ששטר חוב זה יצא מתחת יד יעקב ורחל הנזכרת או מתחת ידי באי כחם בדלא קרוע וכו' הנה עתה נפטר יעקב בעל חוב הנזכר ובאה רחל אלמנותו ושטרי כתובה ותוספת וכולי בידה ותבעה מחמיה לפרוע לה המאה מנה הנז' ויצחק חמיה טען דאדעתא דהכי כתב חוב זה שלא תגבהו ולא תתבעהו כלתו לעולם שלא מדעת בנו ולזה כתב בשטר לכשיתבעום שניהם יחד בהסכמה אחת כי סמך בבנו כפי מה שהיו דברים ביניהם ולזה נתכוון בלשון השטר ואין לנו רק מה שנתפרש בו ונכתב בפירוש ויד בעל השטר על התחתונה כי אין מוציאין ממנו רק בראיה ברורה וכיון שבנו אינו תובעו ואינו מסכים למעשיה בתביעת החוב לאו דינא הוא שתגבה כלום ממנו והאלמנה השיבתו דהא מעשים בכל יום שמתחייב אדם לשנים ותולה גביית חובו בהסכמת שניהם כל שיקבל הממון משניהם וכהא דאמרן ולזה נתכוונו בחיוב זה שכל זמן שיבא א' משניהם לגבות שלא יהא רשאי לעשות כן ויפוי כחה הוא זה לה שבעלה לא יהא רשאי לגבותו שלא מדעתה דא"כ לדעתו של חמיה כיון שמת איזה מלוה בעלמא נפטר לוה מחובו ואין זה בנדון שלפנינו ויצחק השיב דלא דמיא מלתא להא וגדולה מזו דמה שכתב שמאה מנה אלו הונחו בידם לאחריות וכו' כיון דחוב זה קדם בזמן למה שכתב הבן לאשתו שטרי כתובה וכו' הרי זה כאדם המקנה לחברו דבר שאינו ולא בא לעולם והוא כאומר לאשתו נכסי לבני שתלדי ממני דודאי לא קנו ואיהו יצחק תולה הקנאתו בדבר שלא הגיע עדיין בשעת חיובו לא מהני ובטל הוא. ועוד דבשטר זה תחלתו מלוה וסופו פקדון דמלת הונחו מורה על פקדון ולא ראי זה כראי זה ורחל טוענת דלא דמי מילתא לאומר לאשתו וכו' דאין זה אלא במה שאדם נותן ומקנה משלו אבל במה שאדם מודה שקבל ונתחייב לפרעו כל חיובין שהוא עושה קיימין. ועל מה שאמר דשתי משמעיות דשטר שתחלתו מלוה וסופו פקדון הדיין יראה וידון דלשון הונחו אינו מודה על פקדון ואף שאינו נמצא וכך אנו מודים וכו' הונחו וכו' לא גרע כחו של שטר משום דדי לה במה שהודה שקבל המאה מנה ורואין מימרא בתראה כאלו אינה ויתקיים השטר בשאר ובמה שכתוב לעיל בו וגובין בו ומוציאין ב"ד מחמיו ונותנין לה ע"כ דברי הבעלי דינין: