תשובות הריב״ש · חלק תמ״ו סימן ד׳

אבל מה שראוי להסתפק בנדון זה הוא אם מה שנתברר בעדים שילדה לאחר מיתת הבעל שמנה חדשים וכ"ב יום הוי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו אם לא דאי הוי כלו לו חדשיו הדבר ברור שאפי' לא שהה שלשים יצא מכלל נפל אפי' לרשב"ג כדאמרי' בפרק יוצא דופן (נדה מ"ד.) גבי מתני' דתנוק בן יום אחד פוטר את אמו מן היבום והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם דמקשי' התם לימא מתני' דלא כרשב"ג דאי רשב"ג הא אמר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספקא הוי ומשני דקים לן ביה שכלו חדשיו ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דבעינן ט' חדשים שלמים שכן כתב (בפ"א מהלכות יבום וחליצה) וז"ל אבל מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים עכ"ל. גם בספר עמודי גולה כתוב כן אם נודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל פרק רבי אליעזר דמילה וז"ל ה"מ דקים ליה בגויה דכלו לו חדשיו ועברו ט' חדשים מתשמישה עד שילדתו ולא שמשה כל ימי עבורה עכ"ל. נראה מלשונו דבעינן ט' חדשים שלמים דאל"כ היה לו לומר שעברו שמנה חדשים ונראה שסמכו על ההיא דאמר שמואל בפ' בנות כותיים (נדה ל"ח.) אין אשה מתעברת ויולדת אלא או לרע"א או לרע"ב או לרע"ג דס"ל דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעין ולד של קיימא אלא נפל כמו שפרש"י ז"ל בפרק החולץ (יבמות מ"ב.) משמע להדיא דאי יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין אם ילדה נפל הוא דמקשינן התם ותמתין שני חדשים ומחצה ותנשא דאי לז' ילדה בר ז' לבתרא הוא ואי לשיתא ופלגא ילדה האי בר ט' לקמא הוא דאי בר בתרא הוא בר שיתא ופלגא הא לא חיי והשתא ס"ד דבין יולדת לתשעה בין יולדת לשבעה אינה יולדת למקוטעין ומהאי לישנא משמע דאפילו הכי יולדת היא נפל למקוטעין דהא קאמר דאי בר בתרא הוא בר שיתא ופלגא הא לא חיי משמע דהשתא נמי דס"ד דיולדת לשבעה אינה יולדת למקוטעין כמו יולדת לתשעה מ"מ יולדת היא למקוטעין נפל ואינה יולדת אמרו אינה מפלת לא אמרו והיינו דקאמר הא לא חיי כלומר וזה כיון שחיה בר תשעה לקמא הוא. ועוד נראה שהדבר מוכרח בעצמו שהרי כל המעוברות ראויות הן להפיל כל שבעה ימי עבורן עד שימלאו חדשיהן ונניח שאשה זו היתה ראויה לילד לתשעה גמורין ולא נגמרה צורתו לז' וגם שהוא בענין שאין לתלות בבעילות קודמות אפשר וקרוב הוא שבחדש תשיעי תדרסנה בהמה או תרצצה בכותל או יקרה לה איזה חולי שתפיל בסבתו ואין זה מכת הנמנעות וא"כ אף כשאפשר לתלות בבעילות הקודמות או בבן שבעה ואישתהי אם לא שהה שלשים הרי הוא בספק נפל וצריכה חליצה לכתחלה לרשב"ג אי אית לן דשמואל דאינה יולדת למקוטעין וכ"ת א"כ לישתמיט בחד דוכתא ולימא פחות מבן תשעה גמורים הרי הוא כנפל הא לא קשיא דאי פרושא דכלו לו חדשיו הוא ששלמו לו כל תשעה הא תניא בהדיא בפ' הערל (יבמות פ':) איזהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו ואע"ג דאתא למימר אע"פ שגמרו סימניו לאפוקי מדרבי ואע"פ ששהה שלשים לאפוקי מדרשב"ג מ"מ גם זה בכלל דבריו שאם לא שלמו לו כל תשעה הרי הוא בכלל בן שמנה ולישנא דכל שלא כלו לו חדשיו הכי משמע דאי לא ה"ל למימר כל שלא הגיעו לו חדשיו דאי יולדת לט' למקוטעין ביום ראשון מן התשיעי יולדת דמאי דאמרי' ביולדת לז' מעוט ימים שנים לאו דוקא ומעשה שהיה כך היה ומ"מ מוכח שפיר כיון שחיה דלא בעינן שלמים וממילא ידעינן דאפי' יום אחד ומבואר הוא בדברי רבי יהודה (נדה ל"ח.) דאית ליה דיולדת למקוטעין דמתחלת החדש הוי זמן לידה ולשון התוספתא איזהו בן שמנה כל שלא יצאו לו חדשיו. ולשון זה הוא מבואר יותר שפי' שעברו חדשיו וכיון שהוא מבואר דשמואל הכי אית ליה משמע דהלכתא כוותיה דאית ליה כחסידים הראשונים ורבים נינהו לגבי רבי יהודה. ומר זוטרא נמי מפרש טעמייהו התם מקרא וסוגיא נמי דבפרק החולץ שהבאתי בסמוך ותמתין שני חדשים ומחצה ותנשא הכי רהטא דמקשי סתמא אליבא דמאן דאמר אינה יולדת למקוטעין. ואין להקשות על זה ממנהגו של עולם שרוב נשים יולדות ולד של קיימא לפחות מתשעה גמורין מיום שטבלה לנדתה שכיון שאינן בועלין ופורשין אין טבילתן ראיה שהרי אפשר שטעו באומד דעתן בהריון והולד הוא אם מטבילות הקודמות והוי בן תשעה גמורים ואם מפני שלא פסק וסתה הא אמרינן בפ"ק דנדה (ד':) דמעוברת אין דמיה מסולקי' עד שיוכר עוברה משום דאז ראשה ואבריה כבדין עליה. ובפרק החולץ (יבמות מ"ב.) נמי אמרינן כי מטו תלתא ירחי ליבדקה וכן אפשר לתלות שהולד הוא מן המאוחרות והוי בן שבעה שנולד בזמנו אם מאותה טבילה והוי בן ז' ואשתהי ואם אין כל זה הוי נפל ולא חי שהרי גם מהם מתים לפעמים ולכן אם לא שהה שלשים יום אין מה שיוציאנו מספק נפל. ומ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' רוצח) שנהרג על הקטן בן יום א' והוא שכלו לו חדשיו אבל אם נולד לפחות מט' חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום וההורגו תוך שלשים יום אינו נהרג עליו ע"כ נראה ג"כ שהלך לשטתו דבעינן שלמים אלא שאע"פ שהוא פוסק כרבי דגמרו סימניו הוי סימן מובהק מדאורייתא אלא שמדברי סופרים החמירו ביבום גבי נפשות הלך לקולא שלא יהרג אלא כדינא דרשב"ג בכלו חדשיו או בשהה שלשים ולא הוצרך לכתוב בפירש גמורים דכיון שהוא מדבר בנולד לפחות מט' חדשים ממילא משמע גמורים דאם לא כן הוה לי' למימר נולד בתוך שמנה ואעפ"י שהרב ז"ל (בפ"א מה' מילה) לא הזכיר רק מי שנולד בחדש השמיני אפשר דלרבותא נקט הכי דאפי' בחדש השמיני אם גמרו סימניו מותר למולו כרבי דאית ליה הכי ולא מחמרינן במילה משום דאף אם יהיה נפל מותר מדינא דמחתך בשר בעלמא הוא זהו מה שנראה בנדון זה לדעת הרמב"ם ז"ל ורש"י וספר עמודי גולה: