תשובות הריב״ש · חלק שצ״ו סימן א׳

ולענין שאלתא דשאיל הרב רבינו יוסף נ"ר מקמי מר בענין הלואת החטים אשר נפל מחלוקת ביני ובינו והודיעך הדברים שלא כהויתן בלתי ידיעתי ובאה על זה תשובתך אליו ובראותי אותה היה לי עמו תוכחת מגולה בפני החכם הרב רבינו יצחק בן מניר נר"ו ובפני אחרים בשנותו את טעם השאלה בדבר שתלוי בו קצת מן הדין ולא היה לו פה להשיב ואני אודיעך דברים כהויתן ונאמן עלי הדיין החכם הרב רבינו יצחק הנזכר כי כן הודה הרב רבינו יוסף בפניו הדברים כאשר המה הנה בא אלי יהודי מאישיר ושאל מאתי ואמר ראובן ושמעון הדרים בעירנו נזדמנו זה חמש שנים בכפר אחד ובקש שמעון מראובן שילוה לו כור חטים כי הוא צריך אותו שם ויחזיר אליו כור חטים בשובם לעיר מושבם ויאות לו ראובן והלוהו הכור חטים ובשובם פרע לו מחציתו אחר זמן בקרוב שעדיין היו החטים בזול שאל ראובן המלוה לשמעון תן לי חצי כור הנשאר השיב לו שמעון אתה חייב לי מחשבון שבילי לבינך י' דינרין או שנים עשר תנם לי ואני אתן לך את חטיך השיב ראובן אילי חייב לך דבר אמר לו שמעון אבל אתה חייב לי ולא אתן לך חטיך עד שתתן לי מעותי אז ראובן בראותו כי לא יכול לו הלך מאתו ועתה כי נתיקרו החטים ראובן שואל משמעון תן לי חיטי והשנים עשר דינרין שאתה שואל אני אתנם אע"פ שאיני חייב לך דבר משיב שמעון כיון שאתה היית חייב לי בשעת הזול שנים עשר דינרין כדי דמי החטין והיה בידי לעכבם ולטעון על החטין עד כדי דמיהם ואני נאמן בטענת מגו מאותה שעה עמדו החטים ברשותי ולקחתים לעצמי בפרעון חובי ואיני חייב לחשוב עמך כי אם כשעת הזול הודיעני הדין עם מי כה היו דברי השואל אמרתי לשואל היו ללוה חטים בעת ההלואה שאם לא כן יש בזה רבית השיב כן היו לו חטים הרבה בעירו אמרתי א"כ הדין עם ראובן המלוה שלעולם יש לו להחזיר לו חטיו אף אם יוקרו אלא שיהיה נאמן על השנים עשר דינרין בטענת מגו וזה גובה חטיו וזה גובה מעותיו אז הלך השואל לפני הרב רבינו יוסף נ"ר ושאל לו במשפט השאלה הזאת והשיב לו דעביד איניש דינא לנפשיה וכיון שהיה בידו לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר עכבתים לעצמי או מכרתים ועל זה נתראינו פנים אמרתי לו אף אם תאמין אותו במגו שאומר אמת שעכב החטים לעצמו מ"מ העכבה ההיא אינה כלום שלא היה יכול לעכבם לעצמו כי אם לתפסם בתורת משכון אבל שיהו שלו לא אמר כן היה יכול שכל מי שמשכון בידו בין משכנו בשעת הלואתו בין בתפיסה שתפס משל חברו בשביל מה שחייב כיון שנאמן לטעון עליו יכול למכרו שלא בב"ד ושלא בעדים או לעכבו לעצמו ולומר שלי הוא דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא (ב"ק כ"ז:) דאמר לא מצינא דאטרח. השבתי לו זה אינו שאין אדם יכול למכור משכון שבידו אלא בב"ד כדתנן בפ' המקבל (בבא מציעא קי"ג.) לאחר שלשים יום מוכרן בב"ד השיב זהו כשנעשה המשכון ע"י ב"ד. השבתי זה אינו דמתני' אפילו במשכנו המלוה בעצמו כדקתני ואם משכנו חייב להחזיר לו ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום בין במלוה עצמו בין בשליח ב"ד אפליגו תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל אם חייב להחזיר לעולם בכלים הצריכין לו כגון כר ומחרישה או אם די בחזרת שלשים יום לבד ואכלהו קתני מתני' דלאחר שלשים מוכרן בב"ד בכלים הצריכין שמשכנן המלוה בעצמו או שליח ב"ד לרשב"ג ובכלים שאין צריכין לרבנן ועוד דאדרבה טפי שייך למימר בעל חוב קונה משכון במשכנו שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד ממשכנו בשע' הלואתו כדדחי בכל דוכתא אימר דאמר רבי יצחק במשכנו וכו' ואם במשכנו שלא בשעת הלואתו אינו יכול למכרו כי אם ע"י ב"ד כל שכן במשכנו בשעת הלואתו וכל שכן מי שלא משכנו לא ע"י ב"ד ולא ע"י הלוה אלא שהוא תופסו ומעכבו בעד מלוה שלא ידענו אם חייב לו אם לאו אלא שהוא טוען כן שאינו יכול למכרו וכל שכן לעכב לעצמו דזה אי אפשר בשום פנים כדאמרינן (כתובות צ"ח.) באלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם ליך ואע"פ שעשתה כן בב"ד הדיוטות רצה לומר בקיאין בשומא דאי בלא ב"ד כלל אפי' לאחרים אינה יכולה למכור אף עפ"כ לעצמה אינה יכולה לעכב אם מפני שכשמוכרת לאחרים היא מדקדקת עם הבית דין השמאין בשומא ההיא לתועלת היתומים ומהפכת בזכותם ולעצמה תעשה בהפך אם מפני שאי אפשר לשום מקח להתקיים כי אם בקונה ובמוכר וכיון שאין כאן ב"ד מומחין שיהיו הם המוכרין אלא שמאין הם לבד והיא המוכרת א"כ אי אפשר להיותה היא מוכרת וקונה כאחד ומהאי טעמא נמי אמרינן התם בההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי מאן שם לך. ועוד ראיה שאינו יכול למכור משכון שבידו רק בב"ד ולכל הפחות בב"ד הדיוטות רוצה לומר בקיאין בשומא מעובדא דאיסור ורב ספרא דבפ' אלו מציאות (בבא מציעא ל"א:) שאפי' ליטול את שלו לא היה יכול כי אם בשלשה שמאין אע"פ שחלק בפני עדים וידענו שלא טעה בשומא כדאיתא התם וכן אלמנה שאנו חושבין אותה כמוחזקת בנכסי יתומים וקיי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואעפ"כ צריכה היא ב"ד הדיוטות . חזר והביא ראיה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב דמאן דאית לי' מלוה או פקדון גבי חבריה מצי לעכובי משום מאי דאית ליה גביה דעביד איניש דינא לנפשיה ומיהו מיבעי ליה למיזל לבי דינא ולמימר קמייהו מלתא כצורתה אית ליה להאי גברא גבאי כך וכך ואית לי גביה כך וכך ונאמן לטעון עד כדי דמיו והנה הביא ראיה לסתור שהרי כתב דאזיל לבי דינא ואמר למלתא כצורתה אלא שאף לעכבו כלל בתורת משכון או תפיסה הוצרך לטעם עביד איניש דינא לנפשיה. עוד חזר והביא ראיה דבע"ח למפרע הוא גובה במשכון כדמשמע בפ' כל שעה (פסחים ל"א.) ואי זבין מלוה זביניה זביני ואע"פ שאין ראיה זו מתוקנת בדבריו ולא בכתבו הנה הוא הולך סביב זאת הכונה בראיה זו אמרתי לו השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך שלשון למפרע ר"ל בשגבאו והוחלט בידו לבסוף אם ע"י ב"ד אם על ידי הלוה בעצמו שהחליטו לו בפרעון חובו ואז למפרע הוא גובה משעת השעבוד ובכי האי גונא נמי קאמר אביי אף בקרקע למפרע הוא גובה כגון שגבאו לבסוף דבלאו הכי ליכא למימר וכ"כ התוספות ז"ל שם וכן מורה לשון למפרע שגבאו לבסוף כמו למפרע הוא נפסל דעד זומם וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ"ק דקדושין (ח':) וזה לשונו ובמשכון דאחרים דמקודשת כדרבי יצחק משמע מסוגיא דפסחים פ' כל שעה דמשכון דתפיס ליה מלוה ברשותו אם לא פרעו בזמנו והוחלט המשכון בב"ד למפרע הוא גובה ואי זבין מלוה או אקדיש משעת הרהנה שפיר זבין ושפיר אקדיש ואי לוה אקדיש וזבין לאו כלום הוא וכולה מדרבי יצחק כדאיתא התם ובכי האי גונא הוא דאמרינן הכא דמקודשת כגון שהוחלט המשכון אחר כן אבל פדאו לוה כי היכי דאי זבין ואי אקדיש מלוה איגלי השתא דלא כלום עבד ואי זבין לוה ואקדיש הרי הוא מוקדש ומכור אף לענין קדושין יש לומר דאינה מקודשת ואע"פ שיש לו בו מקצת קנין מעכשיו מדרבי יצחק נפקא מינה לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו אבל קדושין כמכירה הן בגופו של משכון הוא צריך לקדש וכשפדאו מלוה היא זהו הנראה לפי דין המשכון ע"כ לשונו :