תשובות הריב״ש · חלק שצ״ג סימן ב׳

תשובה לפי מה שנראה מלשון השאלה אין ללאה עדי פקדון וראה אלא הודאת המורשה שהודה בעד רחל שלאה בשליחותו של ראובן מסרה החפצי' לרחל והיא טוענת על החפצים ההם מחמת ראובן הנזכר וא"כ נאמנת היא בכך דהא איכא מגו דמגו דאי בעיא אמרה לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתי יכולה למימר כשלוחה של ראובן מסרתם לידי ואע"פ שהוא מודה שבאו לידו מיד השליח ולא מיד ראובן בעל החפצים עצמו ודמיא לההוא עובדא דבפ' הכותב (כתובות פ"ד:) ההוא בקרא דיתמי דתפשו מיניה תורא דיתמי בעל חוב אמר מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסתיה אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה ואי לא מגו דיכול למימר לקוח הוא בידי יכול למימר מחיים תפיסנא ליה ואע"פ שהבעל חוב תפסו מן הבקרא והבקרא חייב לשלם ליתומים שהרי לפי דבריו לאחר מיתה תפסיה ומטעם זה צריך לשני עדים ואין די לו בעד א' שיצטרף עמו לפי שהוא בעל דבר אעפ"כ נאמן הבעל חוב לומר מחיים תפיסנא ליה מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי בנדון זה ג"כ נאמנת רחל לומר חפצים אלו בשם פלוני בשליחותו מסרתם ואע"פ שבודאי לאה חייבת לראובן להחזיר החפצים שהרי בדבריה לא בשליחותו של ראובן מסרתם לרחל וכיון שאין לרחל ראיה בטענתה על ראובן אלא שהיא נאמנת מדין מגו מפני מה שהתפיסתה לאה יכול ראובן לומר ללאה אני לא הייתי חייב דבר לרחל ואת גרמת לי נזק זה בפשיעתך דאי אהדרתינהו ניהלי לא היתה רחל גובה ממני כלום בדין דומיא דאמרינן בבבא קמא פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (מ':) לימא ליה אתפסתיה לתוראי בידא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה וא"כ תאמר לאה לרחל כיון שאני חייבת בנזק זה לראובן הרי את גורמת לי הפסד זה והרי הוא כאלו את תופסת משלי ולא משל ראובן לא היא דאמרה לה רחל ללאה את גרמת לנפשך שחייבת עצמך בטענה של שקר שאם היית אומרת דברים כהוייתן שמסרתם לי בשליחות ראובן כמו שהוא אמת היית נאמנת דומיא דההוא בקרא שמתחייב ליתומים בהודאת פיו שאומר דלאחר מיתה תפסיה ואין בעל חוב חייב לו כלום אמנם חייבת רחל לישבע שבועה דאורייתא כמו שהסכימו הגאונים ז"ל שהטוען על המשכון ואינו טוען בגופו של דבר אלא שטוען עליו ומצד נאמנותו דינו שישבע ויטול חייב לישבע שבועה דאורייתא אבל אם היתה רחל מודה ללאה שמסרתם לה סתם ולא בשליחות ראובן בפי' אע"פ שטוענת רחל שהחפצים הן של ראובן ויש כאן מגו אעפ"כ חייב' להחזירם ללאה שהרי לאה חייבת להחזיר' לראובן וא"כ רחל עתה גוזלת ללאה ומשלה תופסתן ואינה יכולה להפטר ממנה בשום טענה ולומ' לה תטעני לראובן שבשליחותו מסרתם לי שהרי אף לפי דברי' אינה טענה של אמת ולא לומר לה תטעני שהוא חייב לי כך וכך ומפני זה אין במסירתך לי החפצים פשיעה דהא משתעבדת לי מדרבי נתן כמו שמוכיח מההיא סוגיא דבפרק שור שנגח ד' וה' שהנפקד יכול למסור פקדון שבידו לב"ח של מפקיד משום דא"ל כי היכי דמשתעבדנא לך משעבדנא לב"ח דידך מדרבי נתן וכן כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו דהתם הוא כגון שהוא ודאי שחייב לו אבל בנדון זה שאין לרחל שום ראיה מחוב ראובן אלא מפני תפיסתה בפקדון זה ואם לאה החזירה המטלטלין לראובן לא היתה רחל גובה מהן ודאי חייבת לאה להחזירם לראובן כדאמרינן התם ונימא ליה אתפסתיה לתוראי בידא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה ומתרצינן משום דאמר ליה אי אהדרתיה ניהלך לאו מינך הוו שקלי ליה אלמא דכל היכא שהמפקיד או המשאיל לא היה מתחייב אם היה הפקדון מוחזר אליו אם הנפקד התפיסו לאחר חייב הוא למפקיד ובנדון זה ג"כ חייבת לאה להחזי' המטלטלין לראובן וכיון שכן גם רחל חייבת להחזירם ללאה שהרי לא מראובן היא תופסת אלא מלאה שאינה חייבת לה כלום שהרי היא מודה שבסתם מסרתן לה לאה. אבל כל שטוענת שבפירוש מסרתן לה בשליחותו של ראובן נאמנת כיון שיש כאן מגו . ומי שטען שאינה נאמנת מן התקנה שלא יהא כל אחד אוכל מה שביד שלוחו של חברו בעד חברו תקנה זו לא שמעתי שתקנוה הגאונים ז"ל ואין מקום לתקנה כלל שהרי אם יתפוס מה שביד חברו או יפקיד חברו אצלו סתם חייב להחזיר לו כמו שכתבתי למעלה אבל אם זה יפקיד אצל חבירו בלא עדים החפצים המופקדים אצלו וזה טוען בעד פלוני מסרתם לי ובשליחותו ויש כאן מגו להאמינו הנה המפקיד איהו דאפסיד אנפשיה שהפקיד בלא עדי' והרי הוא מן הצועקין ואינן נענין. ומה שדחית טענתו מפני מה שאמרו קצת מפרשים ז"ל דלא עשו תקנת השוק אלא בגנב אינה ענין לזו כלל כי תקנת השוק האמורה בפ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא קי"ד:) ענין אחר הוא למכיר כליו וספריו ביד אחר שנשבע ונוטל מפני תקנת השוק ולא נאמר כיון שכלים אלו נגנבו יחזירם למי שנגנבו ממנו והלוקח יהיה דינו עם הגנב אלא מפני תקנת השוק יתן בעל הכלים מעותיו ללוקח והוא יהיה דינו עם הגנב ואמרו אותם מפרשים ז"ל דדוקא בגנב אבל בגזלן לא עשו בו תקנת השוק והלוקח ממנו יחזיר הכלים חנם ויהיה דינו עם הגזלן משום דקול יוצא לגזלן והוה ליה כגנב מפורסם דאמרינן התם (קט"ו.) דלא עשו בו תקנת השוק דכיון שהוא מפורסם לגנבה לא היה לו ליקח ממנו אבל בנדון זה לא מפני תקנה זו היה טוען מי שהיה טוען אלא שהיה עושה תקנה מעצמו כדי שלא יהא כל אחד אוכל מה שביד שליח חברו בעד חברו ואמנם גם תקנה זו אין לה על מה שתסמוך כמו שכתבתי: