תשובות הריב״ש · חלק שפ״ז סימן ו׳

ונאמר שרב דימי היה כולל אכלתי ולא אכלתי בשבועת שוא וסבירא ליה דכל שעבר שוא הוא והיה מיחד לא תשבעו לאוכל ולא אוכל ולא לאכלתי ולא אכלתי והיה מיחד לא יחל לקונמות לא לשבועה והוצרך לתקן [הברייתא שם כ"א.] ולשנות נשבע ומחליף. ורבין אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אין בכלל שוא אלא נשבע לשנות את הידוע אבל אכלתי ולא אכלתי אינו שוא אלא הרי הוא בכלל לא תשבעו וכ"ש אוכל ולא אוכל וכי קאמר אוכל ולא אוכל בל יחל אף בל יחל קאמר ולאפוקי מרב דימי דאמר לקונמות לחוד והכרח הוא לפרש כן שא"א שאמר רבין שאוכל ולא אוכל הוא בל יחל לבד ולא שקר שהרי שבועת בטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל שקר הוא אלא ודאי בהא לא פליג רבין אדרב דימי ולפי שראה הרמב"ם ז"ל הכרע זה הפירוש וראה שראוי לפסוק הלכה כרבין כמו שנאמר לפיכך כתב שבין לשעבר בין להבא הכל בכלל לא תשבעו ולפי דרך זה יהיה אוכל ולא אוכל גם בלא יחל כדברי רבין וכמו שכתבת אתה. ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל לא יחל על אוכל ולא אוכל לפי שאין דרכו למנות לאוין הרבה על מצוה אחת כפי שרשיו במנין המצות שבהתרבות הלאוין לא תתרבינה המצות ולכן הזכיר לשבועת שקר להבא הלאו המיוחד לה ולא בל יחל שהוא משותף לה ולקונמות והזכיר לא יחל על הקונמות לבד. ומה שפסק הרמב"ם ז"ל כרבין היה לג' טעמים האחד שהוזכר בגמ' אחרון ובכל מקום פסקינן כלישנא בתרא ועוד דלישנא דרבין אתמר משמיה דרבי אבהו מכללא דמלתיה דר' יוחנן דאמר משמיה דרבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה וכו' וקים ליה לתלמודא דאמרה רבי יוסי הגלילי ואמרה רבי יוחנן משמו דהא תלמודא מייתי לה בכמה דוכתי ועלה קאמר ר"י משמיה דר' ישמעאל טעמא מאי והא נמי קושטא היא כדמייתינן לה בשבועות ובתמורה ועלה קאמר רבי יוחנן דידיה לשוא לשוא וכו' וכיון דכל הני מימרי דאתמר משמייהו דתנאי לית להו פיתרי אלא בהכי על כרחין הכי עקר ותלינן בדרב דימי דלא דק בכלליה דכייל משמיה דר' יוחנן. ועוד דסוגיא בעלמא כלישנא דרבין דאמרי' בהאי פרקא גופיה (כ"ה:) מתיב רבא אי זוהי שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהיא של זהב ואמר עולא והוא שנכר לשלשה בני אדם טעמא דנכר הא לא נכר עובר משום שבועת בטוי אמאי והא אינו בלהבא הוא מותיב לה והוא מפרק לה נכר עובר משום שבועת שוא לא נכר עובר משום שבועת שקר טד כאן. אלמא אפילו לשעבר הוי שקר חוץ ממשנה את הידוע והוא שנכר והיינו כלישנא דרבין. וסוגיין תו כרבין דאמרי' בהאי פירקא (כ"ו.) דומיא דלהרע או להטיב מי שאסורו משום לא יחל יצא זה שאין אסורו משום לא יחל אלא משום לא תשקרו ומדקאמר דלהבא איכא בל יחל היינו כלישנא דרבין ולאו למימרא שאין אסורו אלא לא יחל אלא הכי פירושא מי שיש באסורו אף משום לא יחל דהיינו להבא יצא לשעבר שאין אסורו אלא משום לא תשקרו פי' לא תשבעו הנה זהו מה שנראה לנו עקר בפירוש השמועה ובפסק ההלכה והוא מסכים לדברי הרמב"ם ז"ל ומתוך פי' זה תצדק בדברך. ולענין טענת האונס שטוען בעל הדין שהיה אנוס לפי שהסוכן עכבו ואם יעבור מצותו ינזק בממון מה והיה ברור אצלך שאם רצה העובר לבטל אונסו היה מבטלו בנקלה אך מאשר היה רצונו לבלתי שמור מוצא שפתיו לא רצה לבטלו ולכן לא קבלת התנצלותו ונתתו כמזיד יפה דנת שכל שבידו לבטל אנסו בנקלה ואינו מבטל אינו אנוס אלא מזיד ולא עוד אלא אפילו לא היה יכול לבטל אנסו אלא ע"י ממון הרבה שיצטער בנתינתו נראה לנו שחייב לתת ולא יעבור על מצות לא תעשה שלא מצינו בשום מקום התר לעבור על מצות לא תעשה מחמת הפסד ממון ובעל הדין הרוצה לפטור עצמו מחמת אונס ממון נשאל לו אם דין זה נוהג אצלו בכל המצות או הוא דין מיוחד בשבועות ואם יאמר שהוא דין נוהג בכל המצות נשאל לו מאין יצא לו התר זה ואם יאמר מולנערה לא תעשה דבר נאמר לו שאין בדבריו ממש שאין אנו למדין משם למי שעובר מחמת פחד ואפילו פחד מיתה שהרי הענין בנערה המאורסה אינו כן אדרבה אם היה בידה להנצל מן העברה בשתמסור עצמה למיתה תהרג ואל תעבור ומהתם ילפינן לגלוי עריות משום דאתקש לרוצח אלא התם אנוסה היא לגמרי שא"א לה להנצל מן העברה בשום ענין דקרקע עולם היא וכל אונס שהוא כיוצא בו שא"א לאדם לקיים המצוה בשום פנים מחמת אותו אונס ואפילו אם ירצה למסור עצמו למיתה אנו למדין משם שהוא פטור לא במי שיכול לקיים המצוה ועובר עליה מחמת פחד מיתה שיגיע לו ממנה אם יקיימה שזה פקוח נפש הוא ואנן לא ילפינן פקוח נפש מהתם. ואם יאמר שיצא לו זה מוחי בהם כ"ש שאין בדבריו ממש דמהתם לא ילפינן אלא פקוח נפש לא פקוח ממון תדע דהא פקוח נפש בשבת מוחי בהם נפקא כדאיתא בסוף יומא (פ"ה:) ואלו על עסקי ממון אין מחללין כדגרסינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ה.) כותים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיין ואין מחללין וכו' בד"א שבאו על עסקי ממון וכו'. ואפי' פקוח אבר לא דחי שבת כדגרסינן (ע"ג כ"ח:) עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה ה"מ היכא דשחיקי סמנין וכו' אנמא הוה ס"ד דכיון דלית ביה סכנת נפש לא שרו מלאכה דאורייתא אע"ג דאית ביה סכנת אבר דאי לא אפילו שבות דכוחלת לא הוה שרי ע"י ישראל דצרכי חולה שאין בו סכנה נעשין ע"י כותי בשבת ולא ע"י ישראל וזה מבואר עד שהדבור בו מותר. ואם יאמר שהוא דין מיוחד בשבועה ויליף לה מהאדם בשבועה דדרשינן מיניה (שבועות כ"ו.) פרט לאנוס גם זה אינו כלום שאין הכתוב מדבר אלא על שעת חלות השבועה דהיינו שעת השבועה למי שנשבע לשעבר כגון רב כהנא ורב אסי מר אמר שבועתא הכי אמר רב וכו' דקרינא ליה אולם בפ' שבועת בתרא וקרי' ליה שבועות שגלות בנדרים בפרק ד' נדרים (נדרים כ"ה:) וכולה חדא מלתא היא ואמרינן בשבועות שתים בתרא (שם:) אי זו היא שגגת שבועת בטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא. וכנגדן בקונמות אם תלה אסור פירות במה שעבר כדתנן התם נדרי שגגות כיצד קונם אם אכלתי וכו' ונזכר שאכל וכו' או שעת חלות השבועה אע"פ שאינו שעת השבועה כגון נשבע להבא על תנאי העתיד כאומ' שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את התנאי קודם בשוגג שהוא שעת חלות אסור השבועה וכיון שהוא שוגג בשעת חלות השבועה אנוס הוא ואין השבועה חלה עליו והוא מותר לאכול השניה של אסור כדאיתא בשבועות בשמעתא דככרות (כ"ח:) וקרי לה התם שבועות שגגות ומפיק להו מהאדם בשבועה וכנגדה בקונמות אם תלה אסור פירות במה שעתיד כדתנן נמי גבי נדרי שגגות שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכל ושתה וכו' פירוש קונם דבר פלוני עלי אם אני אוכל ואם אני שותה דהיינו לישנא דנדר תדע דהא נדר ליתיה בלא אעשה כדאמרי' (בנדרים ב':) נדרים דאסר חפצא אנפשיה ותנן נמי התם קונם אשתי נהנית לי שגנבה וכו' ועלה אמרינן בגמרא תנא כשם שנדרי שגגות וכו'. ואע"ג דעקר שגגה כי כתיבא בשבועה כתיבא ונדרים ילפינן מהיקשא דאיתקוש לשבועות אפ"ה נקט האי לישנא משום דאמתניתין דנדרים קאי והאי דקאמר היכי דמי לאו למימרא דלא משכחת לה בשבועה אלא כה"ג דהא משכחת לה בהני גוני דאמרן אלא לרבותא נקטיה כאלו אמר עד היכן שבועות שגגות וקמ"ל דאע"ג דכל חד מכחיש ליה חבריה ולא חש ליה ואשתבע חשיב אנוס דליביה אנסיה ועוד אצטריך לאשמועינן הא משום דבנדרים ליתא בכה"ג דקונמות ליתנייהו בלשעבר אלא בתנאי. הנה בכל אלה הצדדין וכל כיוצא בהן נאמר האדם בשבועה אבל מי שחלה עליו השבועה בלא שום אונס וטעות ונתחדש לו אונס בשעת קיום השבועה ואינו יכול לקיימה בזה לא דבר הכתוב כשאמר האדם בשבועה אלא אם האונס הוא שאינו יכול לקיים כמי שנשבע ללכת למקום פלוני והפסיקו נהר או שחלה או שחבשוהו בבית האסורין ואינו יכול לצאת בשום פנים הוא פטור מולנערה לא תעשה דבר ואם האונס הוא שיכול לקיים אם ירצה אלא שאם יקיים ימסור עצמו למיתה או ספק מיתה הוא מותר לדחות שבועתו מדין פקוח נפש מוחי בהם אבל אונס ממון וכיוצא בו חלילה מלבטל השבועה מפניו ואם יביא ראיה בעל הדין מדתנן פ' ד' נדרים (נדרים כ"ז.) נדרי אונסין כיצד הדירו חברו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר וכו' ויאמר שהרי חלה בנו אונס ממון הוא שאם רצה שוכר לו משמשין. שלש תשובות בדבר חדא דחולי בנו עדיף מאונס ממון וקרוב לסכנה הוא שהבן יצטער הרבה אם יניחנו אביו ויסתכן ומסתמא הכי הוא לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת ועוד דאפילו ת"ל אונס ממון הוא אין זה אונס אלא בשעת חלות הנדר דהיינו קיום התנאי ואין למדין ממנו לשעת בטול השבועה כמו שבארנו למעלה ועוד שאין המשנה הזאת ענין כלל לנדון זה דהתם בין שנפרש אותה בדאדריה מזמנא לזמינא כלומר שהנדר נעשה בסבת המזמין ולמלא רצונו כדסלקא דעתך מעקרא בשמעתין דזרוזין (כ"ד.) בין שנפרש אותה בדאדריה זמינא למזמנא כלומר שהנדר נעשה בסבת המזומן ולמלא רצונו כדמוקמינן לה אמסקנא לא עלה על דעת אחד משניהם שיניח בנו חולה וילך לסעוד אצלו שאין ענין האכילה דבר של קפידא כל כך שאינו אלא לכבוד בעלמא או לתועלת מועט ודבר ידוע לכל שלא עלה על דעת אחד מהם שיחול האסור בענין זה ואונס כזה במקום תנאי גרוע כזה הוא שקראוהו נדרי אונסין. אבל בנדון זה שנשבע לבקשת קרובה של האשה ולמלא רצונו ואין הענין מוכיח שהיה רצון שניהם מתחלה שלא תחול השבועה אם יקרה לו אונס כזה אינו ענין למשנתינו. ואפי' יאמר הנשבע אדעתא דהכי לא נדרי זה פתח התר והוא אינו מיחל לעצמו ואפי' חכם לא יפתח לו בכיוצא בזה שהרי הוא נולד ואינו מצוי וזה מבואר מאד. ואם יביא עוד ראיה בעל הדין לומר שמבטלין מצוה מפני הפסד ממון מרובה מדאמרינן בב"ק פרק קמא (ט':) אמר רב הונא במצוה עד שליש מאי שליש אילימא שליש ביתו אלו מתרמו ליה תלת מצותא יהיב כולי ביתיה אלא אימא וכו' דאלמא דאפילו פחות משליש לית ליה למיתן לקיומי מצוה ומדקאמר אלו מתרמו ליה משמע דאפי' למצוה עוברת כאתרוג וסכה וכ' הראב"ד ז"ל שהטעם כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור וכמ"ש עשה שבתך חול וכו' ואמרו המבזבז וכו' כבר כתב הרב ז"ל שלא אמרו אלא במצות עשה אבל במצות ל"ת אפילו כל ממונו ואם יאמר בעל הדין שמצות לא תעשה שאין בה מעשה הרי היא בענין זה כמצות עשה כיון שאינו עובר בידים עליו הראיה שאם התירו במצות עשה הקלה ובשב אל תעשה אין למדין ממצות לא תעשה שאין למדין חמור מקל להקל. סוף דבר אין דעתנו נוטה שיהא אונס ממון פוטר בנדון זה: