תשובות הריב״ש · חלק של״ה סימן ד׳

אבל לענין האסמכתא כל דאמר מלתא יתירתא כי הכא ודאי אסמכתא היא ולא מהני ומה שכתבת שאם קנה בב"ד חשוב מהני שיטה אחרת יש בזה לגדולי הראשונים והאחרונים ז"ל שאין בית דין חשוב מעלה ומוריד בתנאי שבין אדם לחברו והא דאמרינן בפ' ד' נדרים (נדרים כז:) והוא דקנו מיניה בב"ד היינו דוקא בההוא גברא דאתפיס זכוותא דשלא מדעתו ומרצונו אמר דאי נא אתי ליבטלן זכוואתיה אלא ב"ד הזקיקוהו לכך שהם קובעים לו זמן וכדי לכפותו דלא לישתמיט קונין מידו ומש"ה בעי ב"ד חשוב דאלימי לאפקועי ממונא ומהני התם אפי' בלא מעכשו אבל בתנאין שבין אדם לחברו אפי' קנין בב"ד חשוב לא מהני אלא דוקא בקנין ובמעכשו דכל מעכשו מסלק אסמכתא כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סו.) ולמניומי קשיא מתניתין ומשני מתני' דאמר מעכשו וכל דאמר מעכשו וקנו מיני' מהני אפילו בלא ב"ד חשוב ואע"ג דכל קנין סודר הוי כמעכשו דאי מעכשו לא קני בתר הכי לא קני דהא הדר סודרא למריה זהו במי שמקנה סתם דכל שקנו מידו לאלתר קנה אבל במי שמתנה אם לא באתי או אם לא אעשה דבר פלוני וקנו מידו לא משמע מעכשו אלא לבתר ההוא יומא אא"כ פי' ואמר מעכשו א"נ בב"ד חשוב כמתפיס זכוותיה ומשום אפקועי ממונא וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק גט פשוט וז"ל וקאמר גאון ז"ל דהאי פסקא ליתא אלא במתפיס זכיותיו בלחוד ומסתברא כותיה ע"כ וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים שחבר וכן הרמב"ם ז"ל (פי"א מהלכות מכירה) וכן דעת האחרונים ז"ל וא"כ בנדון זה אפי' קנו מיניה בב"ד חשוב הוי אסמכתא אבל אי קנו מיני' במעכשו כמו שדרך הסופרים לכתוב בשטרי אקניאתא בקנין גמור מעכשו אפילו בלא ב"ד חשוב קני ולא הוי אסמכתא וכל זה שלא כדרך ר"ת ז"ל שכתב שאין מעכשו מסלק אסמכתא אלא בההיא דמשכן לו בית משכן לו שדה שמסר לו שדהו אבל היכא שלא מסר ליד מי שהתנה עמו ככלהו אסמכתות דעלמא אין מעכשו מועיל בהן אלא קנין בב"ד חשוב ונראה דמר אזיל לשיטתי' דר"ת ז"ל ואנו אין לנו אלא כדברי הגאונים והאחרונים ז"ל הלכך בנדון זה אי איכא מעכשו מהני ואי ליכא מעכשו לא. ומה שאמרת דמה שנשבע להשלים הוי כמו קנין בב"ד חשוב דומיא דהקדש דאין בו דין אסמכתא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוי כקנין בב"ד חשוב אפשר שהוא כן לפי שיטתך כר"ת ז"ל דסגי בב"ד חשוב אבל לפי שטת הגאונים ז"ל שכתבתי דבעינן מעכשו אף אם נאמר דבהקדש אין בו קנין אסמכתא דאמירתו הוי כמעכשו כיון דהוי כמסירה אין השבוע' שנשבע להשלים כמעכשו אלא שאף אם מדין הקנין אינו חייב להשלים תנאו מכל מקום כדי לקיים שבועתו חייב להשלים ובית דין כופין אותו להשלים ונפקא מינה שאם מת ולא השלים אין בניו חייבין להשלים מדין התנאי כיון דהוי אסמכתא וכן נ"מ שאפילו בחייו אין ב"ד יורדין לנכסיו שהרי לא נתחייבו נכסיו רק בכדי שווי הסחורה אבל במותר שווי הסחורה עד המאה זהובים לא אלא שב"ד משמתין אותו אם הוא מתרשל מלקיים שבועתו ואע"פ שאין זמן בקיום שבועתו שהרי לאחר עבור זמן הששה חדשים שהיה לו לתת הסחורה נשבע להשלים המאה זהובי' וכל שיקיים בחייו הוא נפטר בכך משבועתו מכל מקום מיד חל עליו חיוב שבועתו ומיד הוא חייב לקיימה שמא ימות כדאמרינן בריש שמעתא דנדרים (ג:) גבי נזיר דאי אמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר מן ההיא שעתא הוה ליה נזיר ר"ל חייב לקבל עליו נזירות ומדמינן לה התם להאומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד וכן נמי נפקא מינה דאם נשאל על שבועתו והתירוהו שאין עליו להשלים מעתה לדעת ר"ת ז"ל דס"ל דנדר שהוא להנאתו של חברו דאע"פ שאין מתירין לו אלא מדעתו ובי דינא דמזדקיק ליה לא עביד שפיר מכל מקום אם התירוהו בדיעבד מותר וכבר ידעת ראיותיו וראיות החולקים עליו בזה. ומ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה במי שהקנה לתת לחברו מחצית מה שירויח דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע להשלים חייב וחברו קנה דינו אמת שחייב להשלים מכח שבועתו כדי לקיימה וכן שלאחר שהשלים ונתן לחברו חלקו קנה דהא לא גרע ממוכר פירות דקל דלא קנה ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דבזביני מחילה בטעות הויא מחילה כדאיתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו:) וכ"ש במוחל שלא בטעות אלא מדעת כדי לקיים שבועתו הויא מחילה דאי לא הויא מחילה הרי לא קיים שבועתו אבל לומר שקנה מן הדין והשבועה תקיים הקנין ותעשה מה שלא בא לעולם כאלו בא אין זה נכון ואין ראוי להבין זה מכונתו . וכן מה שמצאת להרא"ש ז"ל בתשובה האחרת בראובן ששחק עם שמעון באמנה והרויח לו מנה ואח"כ נתן לו שמעון משכון על מנה זה ואחר כך החזיר לו משכונו וזקף עליו המנה במלוה וכתב הרא"ש ז"ל דמיד שנתן לו המשכון נסתלקה האסמכתא וחייב לשלם והקשית עליו דמנה אין כאן משכון אין כאן וכן מההיא דערבון דאפילו במחול לך איכא אסמכתא לדעת הראב"ד והרא"ש ז"ל אע"פ שיש שם ערבון וכן רש"י ז"ל פירש לא זה יכפול ולא זה ימחול שלא כדברי הר"ם ז"ל דס"ל דלא פליג רבי יהודה אלא באכפול לך כדקאמר דיו שיקנה כנגד ערבונו ותירצת דכשנותן הערבון באסמכת' לא קנה אבל כשקנה באסמכתא ואח"כ נתן המשכון או הפרעון הרי נראה כי רצה להקנו' לגמרי יפה תירצת וחלוק אמיתי הוא אבל לאו מטעמך שנרא' מכונתך שגלה בדעתו שמתחלה רצה להקנות לגמרי ולא מן השם הוא זה אלא משום דמחילה בטעות הויא מחילה בזביני כדאמרינן גבי מוכר פירות דקל וההיא דהלוהו על שדהו דאמרי' הדרא ארעא והדרי פירי היינו משום דהואי הלואה ואיכא משום רבית כמו שפרש"י ז"ל מה שאמרו שם התם הלואה הכא זביני או כפירוש ר"ת ז"ל דהתם הלואה הות מתחלה על תנאי אם יפרענו אם לאו ולא מחל בפירוש על הפירות אבל במוכר פירות דקל שהוא יודע שמכר לו אותן פירות ומוחל אותן מדעת אלא שטועה בדין שחושש שממכרו ממכר ואינו כן מחילה בטעות הויא מחילה ומכאן למד ר"ת ז"ל למוכר שטר חוב לחברו באפי סהדי אע"פ שאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה אי אפיק ממונא מהאיך וגבי ליה לא מצי מוכר למהדר ביה ולמתבע לחד מינייהו דמחילה בטעות שמה מחילה והכי נמי איכא למימר במי שמתחייב לחברו מנה באסמכתא ולאחר כן פרעו או נתן לו משכון על המנה או אפי' זקפן עליו במלוה דהוי כפרעון כדמשמע בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עב:) בההיא ברייתא דתניא התם ישראל שלוה מעות מן העובד כוכבים ברבית וזקפן עליו במלוה אע"פ שהוא היה חושב שיהיה חייב מן הדין ואינו כן הויא מחילה בטעות ושמה מחילה כיון דלא הות הלואה מתחלה: