תשובות הריב״ש · חלק ל״ג סימן ב׳

דע שהמבזה את החכם בר נדוי הוא ואפי' בזהו לאחר מיתה מההיא דעקביא בן מהללאל כמ"ש הר"ם ז"ל (פ"ו מה' ת"ת) וכ"ש בחייו שלא בפניו והיינו ההיא דרב יהודה בר יחזקאל (בפ"י יוחסין ע.) וב"ד חייבין לנדותו אם לא נדהו החכם עצמו ואז הוא מנודה לעירו כמו שבאר הר"ם ז"ל בפרק הנזכר אלא שהחכם עצמו יכול לנדותו בלא עדים כל שברור לו והב"ד אין מנדין אלא בעדים והתלמיד יכול לנדות לכבוד עצמו אם בזהו אבל אין ב"ד חייבין לנדות לכבודו וגם כשנדה התלמיד לכבוד עצמו אין הרב חייב לנהוג בו נדוי דהמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב ר"ל לגדול ממנו אבל מנודה הוא לשאר העם שכמותו ולמטה ממנו ומבואר הוא (בפ' ואלו מגלחין י"ז.) לרב הוא דאינו מנודה הא לכ"ע מנודה ואמרינן התם למאי אילימא למילי דשמיא הכתיב אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כלומר ואפי' נדהו התלמיד הוא מנודה לרב אלא לכבוד עצמו. והתלמיד שנד' לכבוד רבו שבזוהו וחרפוהו בפניו שלא בפני הרב נראה ברור שהתלמיד יכול לנדותו מק"ו שאם לכבוד עצמו שאין ב"ד חייבין לנדותו הוא עצמו מנדה כ"ש לכבוד רבו שב"ד חייבין לנדותו ועוד שגם זה בכלל כבוד עצמו שאין כבודו שיבזו ויחרפו רבו בפניו הגע עצמך שחרפו אותו לומר שאביו היה מלשין או רשע הרי הוא מנדה לכבודו וכל שכן על רבו שהביאו לחיי עוה"ב. ומ"מ נראה שכיון שלא נדהו הרב עצמו וגם לא נדוהו ב"ד אין מנודה לרב וה"ה לגדול מן התלמיד בחכמה וביראת חטא אבל לכל שאר העם מנודה וחייבין לנהוג בו נדוי ומה שצוו לו הנאמנים שלא יצא מן העיר בכח חרם ונדוי ועבר וברח אחר שלא פרסמוהו ולא הכריזו עליו אין לנהוג בו נדוי כמנודה לעירו כי כן נהגו שלא לנהוג נדוי על העובר גזרתם בכח נדוי עד שיכריזו עליו ואע"פ שהוא עבר החרם והנדוי: