תשובות הריב״ש · חלק ש״א סימן ג׳

ומה שאמרת שפעם אחת באת אשה אחת לגבות כתובתה לפני מורינו הרב ר' נסים זצ"ל ודן לישום לה בגדי שבת ולא בגדי חול אין למדין הלכה מפי מעשה ואולי היו שם תנאין ודברים אחרים בגו או אולי גרושה היתה או שעשאה דרך פשרה ועצה טובה מפני המוסר שבגדי אלמנותה שעשו לה היורשין לכבוד המת שלא ישומו אותן לה כי חלילה שנתלה בוקי סריקי במורינו זצ"ל וכנגד כל המפרשים ז"ל. גם מה שאמרת שבנדון זה התכשיטין הם שנתן הבעל לאשתו דרך מתנה דודאי הבעל שנתן לאשתו מתנה גמורה מתנה היא ואין שמין לה שכ"כ בשם הגאונים ז"ל וא"כ כשחתן נותן התכשיטין לכלה ומכריז ע"י שלוחו זאת החגורה נותן החתן לכלה והיא מקבלת אותם הרי קנאתם במשיכה ומפני מה לא תקנה אותם האשה ע"כ תורף דבריך. ואני אומר מה שכתבו בשם הגאוני' ז"ל אמת הוא ומדעתי הוא מה שמצאת כתוב בעטור דבגרושה שאין שמין מה שעליה דוקא מדעתא דנפשיה שמצא אחרת נאה הימנה אבל אם סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה ועוד כתב דשדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם וה"נ דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא הדרא מתנה הא לאו טעמא הוא ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו' ע"כ בעטור וכל זה אמת ונכון אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן נא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן ואינן בכלל מה שעליה כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נשואין וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספת שהוסיף לה בכתובתה כל שלא נהגו שלא לגבותה כדרך שנוהגין בברצלונה שאין מגבין אותה אבל החתן הנותן סבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה להתנאות בהן בין שנתנן בשעת נשואין בין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה ואע"פ ששולח ומכריז זה נותן החתן לכלה אין הכוונה למתנה גמורה דהא קיי"ל (ב"ב קמ"ו:) דבין מת הוא בין מתה היא ואפילו הדר ביה איהו מוהרי הדרי ואפילו אכל שם סעודת חתן כל שאינם של מאכל ומשתה והטעם הוא משום דלאו למתנה גמורה איכוון אלא להתנאות בהן בין בעודה בבית אביה בין אחר שתבא לבית בעלה ובדבר של מאכל ומשתה דעתו הוא למתנה גמורה כל שלא תחזור בה היא וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות זכיה ומתנה) וז"ל השולח סבלונות לבית חמיו וכו' יחזרו הסבלונות כלם חוץ מן המאכל והמשתה וכן כלים וכו' אבל אם היו קיימין חוזר הכל וגובה אותן בב"ד שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד חזרה היא בו יחזור הכל ואפילו המאכל והמשתה נותנת דמיו בזול וכו' שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעתו שלא תחזור בו עכ"ל. הנה נראה מבואר מדבריו ז"ל שהסבלונות שאינן של מאכל ומשקה אינם מתנה אלא לנוי ושל מאכל ומשקה הם מתנה כל שלא תחזור בו וכל זה הוא מפני אומדן הדעת וכבר כתב זה הרב ז"ל בפרק זה המחובר בדיני האומדנות. ואין לומר שזה הוא דוקא בעודה ארוסה ולא נתקיימו הנשואין אבל כשנתקיימו הנשואין מעתה הרי נתקיימו המתנה נגמרי וכ"ש כשנותן בשעת נשואין או בתוך ימי חופה שאם כן היה לו לרב ז"ל לומר שלא שלח לה אלא ע"מ לכונסה ומדקאמר אלא דרך נוי בלבד נראה שאין כאן מתנה כלל ועוד שאם היה כאן מתנה היה לנו לומר דאי הדר ביה איהו לא הדרי אע"ג דלא אמרינן הכי גבי תוספת לראב"ע (כתובות נ"ד:) דהתם הוי תוספת שלא נתן לגבות עד לאחר מיתה או גרושין והוא מוחזק בו אבל בסבלונות אם היו לשם מתנה כלל היה לנו לומר דלא הדרי אי הדר ביה איהו וכן כשנותן בשעת נשואין הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה אלא להתקשט ולהתנאות בהן וגם לפעמים עושין כן לכבוד בעלמא ומי שאין לו נותן כלים שאולין ומחזירם לאחר הנשואין לבעליהם וגם לפעמים שולחין קודם ארוסין שאין שם אלא שדוכין לבד ואומרים ומכריזין שנותן החתן לכלה ובודאי קודם הארוסין אין שם מתנה כלל ומתני' דסבלונות לבית חמיו תנן דמשמע שיש שם ארוסין הא לאו הכי לא כלום הוא ואפינו אכל שם וכן כתבו ז"נ ואומדנא דמוכח הוא שאין נותנין לשום מתנה גמורה ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי זהב וכסף ואפי' בגרושה ואפילו אותן החולקים על הרמב"ם ז"ל לומר דגרושה אין שמין בין בגדי חול בין בגדי שבת לא חלקו עליו בתכשיטי כסף וזהב שהרי במתניתין דאחד המקדיש לא הזכירו אלא מיני מלבוש אמנם אם נתנו לה אחרים תכשיטין או מעות בשעת נשואין כמו שהוא נהוג בקצת מקומות שהקרובים לחתן או לכלה נותנין נה בשמחות וגיל איש נזם זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל אלו בודאי הם שלה שהרי למתנה גמורה נתכוונו דקיי"ל (ב"ב נ"א:) קנתה והבעל אוכל פירות והוו להו כנכסי מלוג וא"כ בין באלמנות בין בגרושין אין שמין אותן לה :