תשובות הריב״ש · חלק רע״א סימן ד׳

אומר כי ענין הגזרה אשר גזר מהר"ם הלוי נר"ו על קהלות צרפת וחכמיהם אם היא כוללת על כל החכמים ותלמידים שאינם תלמידיו ולא תלמידי הרב רבי ישעיה אין לחוש לה כלל לפי שאף אם גלוי ומפורסם כי מהר"ם הלוי מופלג בחכמה ומופלג בזקנה מכ"מ איננו נשיא שהוא הגדול שבסנהדרי גדולה העומד על בני עמנו תחת מרע"ה וגוזר גזרות על ישראל לאסור דברים המותרין וגם הנשיא לא היה גוזר מדעתו אלא בהסכמת הסנהדרין כלם או רובם כמו שאמר כאן באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה וכו' ולא אמר באותה שעה גזר וכן בשמונה עשר דבר שגזרו בו ביום וכן בית דינו של שם גזרו ב"ד של חשמונאי גזרו וכן כשאמרו שמן דניאל גזר עליו ר"ל הוא ובית דינו דהא כי אמרינן ר"ג ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו מקשינן התם בפרק אין מעמידין (עבודה זרה ל"ו.) דניאל גזר ורבי יהודה הנשיא מבטל והא אין ב"ד יפול לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וכן אותן תקנות שתיקן ריב"ז עם הסנהדרין תקנם אלא שנקראו על שמו לפי שהיה נשיא עליהם כדאמרינן התם במסכת ר"ה (ל"א:) גבי כרם רבעי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו מאן חבריך ריב"ז וכן גבי גר שנתגייר כבר נמנה עלי' ריב"ז ובטלה מפני התקנה. וכן במסכת גיטין (נ"ה:) גבי תקנת סקריקון רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סקריקון וכו' ובגמרא (נ"ט.) אמר רב אנא הואי במנינא דרבי ומנאי דידי מתחלי ברישא וכל התקנות והגזרות כך היו ע"י מנין החכמים שהיו גוזרין ואוסרין על כל ישראל דברים המותרים אם כדי לעשות סייג לתורה כמו שנצטוינו ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי אם גזרות חדשות לפי מה שראו שהם צורך הזמן או לאיזה מקרה שקרה כדאמרינן בפרק מרובה (בבא קמא פ"ב:) ובפרקא בתרא דסוטה (מ"ט:) באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד את בנו חכמת יונית והדתנן נמי התם (שם.) בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וכו' אבל חכם אחד לא היה אוסר וגוזר גזרות על כל ישראל כי אם לבני עירו ולגבולותיה כי האחרים אין להם לקבל גזרותיו. ומהר"ם הלוי שהוא דר באשכנז אם יגזור במלכות צרפת יגזור ג"כ בכל ישראל כיון שהוא גוזר חוץ לעירו ואף חוץ למדינתו ואף חוץ לגלילו וכ"ש שיש חכמים אחרים בצרפת וביחוד מהר"ר יוחנן נר"ו והלא בימי חכמי המשנה כשהיה מחלוקת בין החכמים בדבר הוראה כל אחד מהם היה מנהיג בני מקומו כפי סברתו ואף להקל כדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין קט"ז.) במקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל במקומו של ר"י היו אוכלין בשר עוף בחלב ואף אחר מכאן כשנפסקה הלכה דלא כר' יוסי היו מניחין אותן על מנהגן כדאמרינן התם לוי איקלע לבי יוסף רישבא אייתו לקמיה רישא דטווסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה מ"ט לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דלמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי וכו'. וכל שכן שאין לרב אחד לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתו דברים המותרין מדין התלמוד כמו מה שגזר מהר"ם הלוי שלא יתפוש שום רב ישיבה בצרפת אם לא ברשות מהר"ר ישעיה ומדין התלמוד לא נאסר אף לאחר גזרה אלא בתלמיד בחיי רבו אא"כ נטל רשות מרבו אבל מי שאין רבו חי ואינו תלמיד ממהר"ר ישעיה למה יגזרו עליו שיטול רשות ממנו והא ברשות ב"ד קא עביד דכיון דגמיר רשותא למה ליה למשקל כיון שאינו רבו וגם ברשות דמצוה ואף חובה דכיון שהגיע להוראה ומונע עצמו ועוצם עיניו מלהורות עליו הכתוב אומר ועצומים כל הרוגיה וכ"ש אם התלמיד נטל רשות מרבו מובהק שרוב חכמתו ממנו שאין לגזור עליו שילך לארץ אחרת ליטול רשות ממהר"ר ישעיה ולהטריח עליו כל זה הטורח ובשלהי פרק זה בורר (סנהדרין ל"א:) אסיקנא בשנים שנתעצמו בדין כופין אותו ודן בעירו אף על גב דאמר אידך נלך במקום הועד שהוא מקום חכמים גדולים יותר מעירו אלא היכא דאמר מלוה משום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה והכא ליתא משום האי טעמא. ובעיר אחת שומעין אפילו ללוה לדון לפני הגדול כדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ג.) כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מאי מטרחנא לך והלא אפילו במה שחייבה תורה לכבוד הזקן מפני שיבה תקום והדרת פני זקן אמרו ז"ל בפ"ק דקדושין (ל"ב:) מנין לזקן שלא יטריח שנאמר ויראת מאלהיך ואם לקימה שאין בה כי אם טורח מעט צותה תורה על הזקן שלא יטריח איך יטריח על ת"ח שהגיעו להוראה שיש להם וחובה עליהם להורות וללמד בני עירם ללכת אל ארץ מרחקים ליטול רשות שלא מן הדין ושלא מן ההלכה ונמצאת מכשילן שלא ירצו לטרוח וימנעו מתלמוד תורה והרי זה כמאמר הנביא ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו. ואף אם לא היתה גזרה זו סבה למניעת התורה אלא היתה למצוה ולגדר והיה כח ויכולת ביד הגוזר לגוזרה עדיין לא היו חייבין לקיימה כאשר אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה ל"ו.) גבי שמן וכ"ת דניאל גזר ולא קבלו ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו וקבלו א"כ מאי סהדותיה דרב ופירש רש"י ז"ל מאי סהדותיה דרב דאמר דניאל גזר עליו דכיון דדריה לא קבילו מיניה לאו גזרה היא ע"כ. ובודאי הכוונה היא משום דגזרת שמן היא גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כדאיתא התם ומשום הכי כל שלא רצו הצבור לקבלה אינה כלום כדאמרינן (שם) אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה כלומר ואם גזרו אין הצבור חייבין לנהוג בה כלל כדאיתא התם וכדכתב רש"י ז"ל דלאו גזרה היא כיון דלא קבלוה אלא שאם קבלוה ונהגו בה קצת העם ופשט איסורה בקצתם אז צריך בית דין להתירה אבל אינה צריכה ב"ד גדול מן הראשון כל שלא פשט איסורה בכלם או ברובם כדאמרינן גבי שמן שבדקו עליו ומצאו שלא פשט אסורו ברוב ישראל ומשום הכי התיר אותו רבי יהודה הנשיא ובית דינו ואע"פ שהיה ב"ד קטן בחכמה ובמנין מן הראשון שאסרוהו דהיינו תלמידי שמאי והלל. וכן נמי בגזרה זו היוצאת כשגגה מלפני השליט אף אם היה לו כח עליה והיתה לתקנה ולגדר מ"מ כיון שלא רצו הקהלו' שבמלכות צרפת לקבלה אינה גזרה כיון שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ולא אפי' מיעוטם כמו שראינו מכתב' השלוח למהר"ם הלוי על זה אשר הגיע אלינו טופסו ואם קצתם קבלו אותה ונהגו בה כיון שלא קבלוה רובם יכול ב"ד אחר להתיר מה שגזר ואסר מהר"ם הלוי ואף אם אינו גדול ממנו בחכמה ובמנין. ואם יאמר מהר"ם הלוי רוב התלמידים שבאשכנז ושבצרפת למדו לפני או לפני מהר"ר ישעיה ולמדו ממנו פרק אחד או הל' אחת וצריכי' ליטול רשות אם ממני אם ממנו ואני נותן רשותי למהר"ר ישעיה גם זה אינו שלא גזרו אלא ברבו מובהק ר"ל שרוב חכמתו ממנו אבל ברבו שאינו מובהק לא כדאמרי' בפ' הדר (עירובין ס"ג.) דרבינא סר סכינא בבבל ואמרי' התם משום דתלמיד חבר דרב אשי הוה וכן נמי רב המנונא אורי בשני דרב חסדא משום האי טעמא נמי ופירש תלמיד חבר ר"ל שאין רוב חכמתו ממנו וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות ת"ת) וז"ל במד"א ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל הדברים האלו אבל עומד מלפניו וקורע עליו עכ"ל. ומה שפירש רש"י ז"ל תלמיד חבר חכם כמותו אלא שלמד ממנו הלכה אחת או שתים לאו דוקא חכם כמותו ממש בשוין דהא ודאי רב המנונא לא היה שוה לרב חסדא ותלמידו ממש היה כדאמרינן בפ"ק דקדושין (כ"ה.) סבי דנזייתא לא אתו לפרקא דרב חסדא אמר ליה לרב המנונא זיל צנעינהו אזל אמר להו מאי טעמא לא אתו רבנן לפרקא אמרו ליה ומאי ניתי דבעינן מילתא מיניה ולא פשיע לן אמר להו בעו מנאי דידי ואפשוט לכו בעו מיניה עבד שסרסו רבו בבצים מהו כמומין שבגלוי דמי או לא לא הוה בידיה אמרו ליה מה שמך המנונא אמרו ליה לאו המנונא שמך אלא קרנונא שמך אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה מתני' בעו מינך דתנן כ"ד ראשי אברי' שבאדם וכו' אלא תלמידו היה ולא היה רוב חכמתו אלא מרב הונא וכן רבינא לא היה גדול בתורה כרב אשי הא אמרינן בפרק הנזקין (גיטין נ"ט.) וכן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ו.) דמימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ור"ל שהיה גדול בדורו מכלם בתורה וגדול מכלם בגדולה כדמוכח התם וכן נמי רבי ירמיה בר אבא דאמרי' בפרק [תפלת השחר כ"ז:] דהוה תלמיד חבר לרב מדקאמר ליה מי בדלת ולא קאמר ליה מי בדיל מר ודאי לא היה חכם כמותו דרבי ירמיה בר אבא תלמיד של רבי יוחנן ואפילו רבי יוחנן רבו היה שולח לרב לקדם רבינו שבבבל כדאיתא בפרק גיד הנשה (חולין צ"ה:) אלא שלא היה רבו מובהק של רבי ירמיה בר אבא ומעתה כל שאין רוב חכמת' ממהר"ם הלוי ולא ממהר"ר ישעיה אף אם למדו לפניהם איזה זמן אינן צריכים ליטול רשות מהם דהוו להו לגבייהו כתלמיד חבר והא דאמרי' התם (עירובין ס"ג.) רבינא הוה יתיב קמי' דרב אשי חזייה לההו' גברא דקא קטר חמרא בציניתא דדיקלא בשבתא רמא ביה קלא לא אשגח ביה אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה כי הא מי מתחזיא כאפקרותא אמר ליה אין חכמה ואין תבונה וכו' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב דמשמע טעמא משום חה"ש הא לאו הכי מחזי כאפקרותא אע"ג דרבינא תלמיד חבר הוה ההיא כבר תרגמוה המפרשים ז"ל משום דבפניו ממש הוה ואז מחזי כאפקרותא אפי' בתלמיד חבר אבל שלא בפניו אפילו תוך שלש פרסאות מותר בתלמיד חבר. אי נמי אפשר דתלמיד חבר מותר להורות אפילו בפניו ממש אלא דלשמותי בפניו הוי שררתא יתירתא או אפשר דהכי קאמר כה"ג בתלמיד אחר שאינו תלמיד חבר מי מחזי כאפקרותא. ולדעת התוס' אפי' תלמיד חבר תוך שלש פרסאות אסור והוצרכו לידחק במאי דאמרינן בריש זה בורר (סנהדרין כ"ג.) כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דא"ל מאי מטרחנא לך דמשמע שהם במקום א':