תשובות הריב״ש · חלק רע״א סימן ג׳

תחלת כל דבר צריך לבאר מה זו סמיכה שנהגו בצרפת ובאשכנז שהרבנים נסמכים והם סומכים אחרים שהרי הסמיכה שהיתה בימי רז"ל היתה כדי לדון דיני נפשות ודיני קנסות שצריכין מומחין ר"ל סמוכין שהיו נסמכין מסמוכים אחרים וגם הם מסמיכים אחרים איש מאיש עד משה רבינו ע"ה והסמוכין היו ראויין להיות בסנהדרין ועתה כבר בטלה סמיכה ופסקה שאין סמוך איש מאיש עד אדון הנביאים עליו השלום וגם שאין סמיכה בחו"ל אלא צריך שיהיו הסמוכין והנסמכים כלם בארץ כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (י"ד.) ואין לומר שהסמיכה זו הוא כמו נטילת רשות לדון בכפיה ואי טעי ליפטר כדאמרינן התם (ה'.) האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי ליפטר לינקוט רשותא מריש גלותא וזה נוהג אפילו בחוצה לארץ שהרי ריש גלותא בבבל היה ואע"פ שאין סמיכה בחוצה לארץ לא היה זה סמיכה ומאן דנקיט רשותא מריש גלותא אינו דן דיני קנסות ואם היה סמוך היה דן דיני קנסות אפילו בחוצה לארץ כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (י"ד.) מאי אין סמיכה אילימא דלא דיינינן דיני קנסות בחוצה לארץ והתנן סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אלא דלא סמכינן בחוצה לארץ אבל ענין אחר היה שלפי שראשי גליות שבבבל הן עומדין במקום מלך ויש להם רשות לרדות את ישראל בכל מקום ולדין עליהם בין רצו בין לא רצו כמו שאמרו שם (ה'.) לא יסור שבט מיהוד' אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם בשבט ומי שאין לו רשות מריש גלותא ודן את הדין וטעה משלם מביתו אא"כ קבלוהו עליהם בעלי הדין ר"ל שהוא לא כפה אותם לדון לפניו אלא שהם באו לפניו מעצמם לדון להם ואז הוא פטור אם טעה ואם נטל רשות מריש גלותא יכול לכוף בעלי דין לדון לפניו ואף אם יטעה בדינו יהיה פטור שכיון שנטל רשות הרי הוא כאלו קבלו עליהם בעלי הדין שהרי יש לו רשות לדון בכפיה בכל העולם כיון שנטל רשות מריש גלותא וכן אם נטל רשות מן הנשיא שבארץ ישראל יש לו רשות לדון בכפיה בארץ ישראל או בעיירות הסמוכות לארץ ואם טעה פטור אבל לא בשאר חוצה לארץ דבזה יפה כח ראש גולה שבבבל מכח הנשיא שבארץ ישראל משום דהכא שבט והכא מחוקק כדאיתא התם וא"כ נאמר שהסמיכה זו אשר נהגו בצרפת ואשכנז יהיה נטילת רשות לדון בכפיה ואם טעה שיהיה פטור גם זה אי אפשר שאם כן היה צריך שיטלו רשות אם מראש גולה שיש לו כח לרדות בשבט בכל מקום שהיה להם כח ממלכי פרס והוא כמו מלך על גלות ישראל אם מן הנשיא שבארץ ישראל שהוא מופלא שבסנהדרין וכל זה בטל עתה בעונותינו ואין לנו לא שבט ולא מחוקק ואין נטילת רשות מועלת לדון בכפיה ולהיות נפטר אם טעה אלא צריך שיקבלו בעלי דינין אהי הדיין ושידין להם מרנונם או שיקבלוהו עליהם הקהל ויתנו לו רשות לדון בכפיה דאז הוי כמו אם קבלו עליהם הבעלי דינין. אבל שיקום רב אחד ומובהק ויתן לו רשות לדון בכפיה ושיהי' פטור אם טעה זה לא שמענו מעולם והוא עצמו אם דן בכפיה וטעה חייב לשלם דלא עדיף ממר זוטרא בריה דרב נחמן דאמר דדן דינא וטעה ואתא לקמיה דרב יוסף ואמר ליה אי קבלוך עליהם לא תשלם ואי לא זיל שלם וכן נמי רבה בר בר חנה אמרינן התם דדן דינא וטעה ואתא לקמיה דרבי חייא ואמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלם ואע"ג דרבב"ח מומחה לרבים הוה דהא אמרינן התם דגמיר טובא ונקיט רשותא מרבי שהיה נשיא אלא שלא היה רשות הנשיא מועיל לו בארץ או לעיירות העומדות על הגבולין כדאיתא התם והוא דן בבבל. וכי תימא אין צריך ליטול רשות מריש גלותא עצמו אלא כיון שנטל א' רשות מריש גלותא יכול הנוטל רשות ליתן רשות לאחר וכן אחר לאחר לעולם כדאמרינן התם דרבה בר בר חנה כי הוה מנצי בהדי דבי ריש גלותא אמר אנא מינייכו לא נקיטנא רשותא אנא נקיטנא רשותא מאבא מרי ואבא מרי מרב ורב מרבי חייא ורבי חייא מרבי דאלמא שהנוטל רשות יכול ליתן רשות לאחר וכן אחר לאחר וכן הוכיחו מכאן קצת מן החכמים ז"ל הא ליתא דודאי בגמרא משמע דרשותא דקאמר רבה בר בר חנה נטלו מרבי עצמו דאמרינן התם מה רשותא כי הוה נחית רבה בר בר חנה לבבל אמר ליה רבי חייא לרבי בן אחי יורד לבבל יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות יתיר דאלמא מרבי גופיה נקיט רשותא אלא שהיה ע"י רבי חייא וא"כ משמע דמאי דאמר רבב"ח אנא נקיטנא רשותא מאבא מרי ר"ל שאמרתי לאבא מרי שיאמר לרב שיאמר לרבי חייא ורבי חייא שיאמר לרבי אבל לעולם צריך שיטול רשות מריש גנותא או מן הנשיא עצמו אלא שאין צריך שיהיה הנוטל רשות בפניו או שמתחלה יתן הנשיא רשות בפירוש שיוכל לתת רשות וכ"כ הרא"ה ז"ל. ועוד שאף אם נודה לסברא ההיא דבסתם כל מי שנטל רשות יכול ליתן רשות עדיין אי אפשר לתנות בזה ענין הסמיכה הזו כי מי יודע שכל הנותן רשות נטל רשות מאחר ואותו אחר מאחר עד ראש הגולה או הנשיא ולא פסק מהם בנתים. ועוד שכיון שעתה בטלו ראש גולה ונשיא וכ"כ בספר חושן משפט (סי' ג' סעיף י"ב) שעתה אין לנו ראש גולה ולא נשיא ואין בהם מי שיתן רשות וא"כ איך יתן רשות הבא מכחם ולא עדיפי מגברא דאתו מחמתיה ולא דמי לסמיכה שכל הנסמך סומך אע"פ שהראשון איננו לפי שכיון שנסמך הרי הוא סמוך כמו מי שסמכו ויכול לסמוך אחרים אבל הנוטל רשות מריש גלותא או מן הנשיא אינו כמו ריש גלותא או כמו נשיא אלא שנותן רשות מכח ריש גלותא או מכח הנשיא ושליחותייהו קא עביד וכל שבטל כח ריש גלותא וכח הנשיא נתבטל הרשות כדאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כ"ט:) כלהו מכח מאן קאתו מכח בעל איתיה לבעל איתנהו כלהו ליתיה לבעל ליתנהו לכלהו. וכן אין לומר שהסמיכה זו היא לפי שהתלמיד שלא הגיע להוראה אסור לו להורות כמו שדרשו ז"ל (ע"ג י"ט:) כי רבים חללים הפילה זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה ולזה מי שהוא מוחזק ומומחה לרבים ורואה שכבר הגיע להוראה נותן לו רשות להורות. הא נמי ליתא דאי לא גמיר אין נתינת רשות מועלת ואי גמיר והגיע להוראה אינו צריך נטילת רשות כדאמרינן התם גבי רבב"ח דקאמר עליה ר' יורה יורה ומקשינן בגמ' אי גמיר רשותא למה ליה למשקל. אבל מה שנראה לומר בסמיכה זו הוא שהתלמיד אפי' הגיע להוראה אסור לו להורות הלכה בשום מקום בעולם אא"כ נטל רשות מרבו ובכה"ג נמי מוקי התם רשותא דרבב"ח דכי מקשי' בגמרא אי גמיר רשותא למשקל למה ליה מתרצינן משום מעשה שהיה דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה שני בני אדם שהיו מגבלין עסותיהן בטומאה וכו' אמר רבי אמי באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה הלכה אא"כ נטל רשות מרבו. ואפילו חוץ לשלש פרסאות אסור דהא רבב"ח כי נחית לבבל הוא דקא נקיט רשותא מר' דאלמא אע"פ שהיה רחוק ממנו כמה פרסאות היה אסור להורות שם אם לא ברשותו משום דרבו מובהק הוה והיינו משום ההיא גזרה והא דתניא התם תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן רחוק ממנו שלש פרסאות דמשמע דרחוק שלש פרסאות מותר ההיא קודם גזרה נשנית אבל לאחר גזרה אסור אפילו רחוק שלש פרסאות. והתוספות אמרו דההיא אפילו אחר גזרה ובתלמיד חבר שלא גזרו בו דבר ונשאר על דינו דתוך שלש פרסאות אסור וחייב מיתה וחוץ לשלש פרסאות מותר אבל בתלמיד מובהק אפילו חוץ לשלש פרסאות אסור אלא שאין מחוייב מיתה וההיא דאמרי' בפ' הדר (עירובין ס"ג.) אמר רבא לפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה פרשו התוספות דתוך שלש פרסאות קרי לפניו דשעור שלש פרסאות מבני אהרן ילפינן דמסתמא לא היו בפני משה אלא שהיו תוך שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל וחוץ נשלש פרסאות אסור ואין חייב מיתה ואסורא משום הך וגזרה. ויש מפרשים בדרך אחרת דבפניו ממש חייב מיתה ושלא בפניו תוך שלש פרסאות אסור מדינא ואין חייב מיתה חוץ לשלש פרסאות מותר מדינא אלא שאסור משום גזרה ונפקא מינה אי אסור מדינא אי משום גזרה דאם נתן לו אחד מרבותיו רשות יכול להורות אע"פ שיש לו רב אחד שלא נתן לו רשות כיון שאין אותו הרב קרוב לו תוך שלש פרסאות דהא משום ההיא גזרה ליכא כיון שכבר נטל רשות מאחד אבל תוך שלש פרסאות אסור לו להורות משום כבודו בלתי רשות ממנו אע"פ שכבר קבל מן הרב האחר וזה דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל. והרמב"ם ז"ל נראה ממש"כ (בפ"ה מהל' ת"ת) שדעתו ג"כ דבפניו ממש איכא חיוב מיתה ושלא בפניו תוך שלש פרסאות אסור להורות כלל וליכא חיוב מיתה וחוץ לשלש פרסאות מותר להורות באקראי בעלמא למי ששואל לו והיינו ההיא ברייתא דתלמיד אל יורה במקום רבו אא"כ רחוק ממנו שלש פרסאות אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל אפילו הוא בסוף העולם אסור עד שימות רבו אא"כ נטל רשות מרבו ובכי האי גונא הוא דגזרו משום דאיכא למיחש שמא יטעו המון העם בדבריו ואותו תלמיד שבא לשם ודרש מי בצים אין מכשירין שם קבע לו מקום להורות ולדרוש אבל ההיא דתנחום בריה דרבי אמי באקראי בעלמא הואי כדאמרינן איקלע להתם למיזבן שומשמי ומשום הכי אקשו ליה בגמרא מבריתא דלא אסרה אלא תוך שלש פרסאות וההיא דבפרק הדר דרב המנונא דלא אורי בכפרי בשני דרב הונא הכי הוה דרב המנונא לא קבע עצמו להוראה בכפרי בשני דרב הונא שהיה רבו מובהק ואע"פ שלא היה מקומו של רב הונא שהרי סוריא היתה מקומו אבל בשני דרב חסדא שהיה לו תלמיד חבר קבע. ומ"מ לדברי הכל אסור לתלמיד ואף אם הגיע להוראה לקבוע לו ישיבה ולדרוש ולהורות לכל שואל בחיי רבו אפילו שלא במקום רבו ואפילו רחוק כמה מילין כל שהוא רבו מובהק אא"כ נטל רשות ממלו. ולפי זה י"ל שהסמיכה שנהגו בה בצרפת ובאשכנז היא בדרך זו שהתלמיד כשהגיע להוראה ומדינא מותר להורות חוץ לשלש פרסאות ואף חייב להורות כמו שדרשו ז"ל בפ"ק דע"ז (י"ט:) ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה אלא דמשום גזרה אסור לו אא"כ נטל רשות מרבו או רבו נותן לו רשות לקבוע ישיבה בכל מקום ולדרוש ולהורות לכל הבא לשאול וזה בשקוראין לו רב כלומר הרי זה מעתה כאלו אינו תלמיד אבל ראוי ללמד לאחרים בכל מקום ולהקרא רב. ואם לא בדרך זה איני רואה לסמיכה ההיא סמך כלל. ומ"מ נראה דכל שלא בחיי רבו אינו צריך נטילת רשות משום רב ואע"פ שהגזרה היתה כדי להשמר מן הטעות ושיבדק התלמיד שיהיה מדקדק בדבריו ושומר פיו ולשונו וא"כ מה לי בחיי רבו מה לי לאחר מיתה רבו. יש לומר דמעשה כי הוה הכי הוה ר"ל בחיי רבו דמסתמא אותו תלמיד תלמידו של רבי הוה ומשום הכי לא גזרו אלא כמעשה שהיה כדאמרי' בפרק במה אשה (שבת ס'.) גבי סנדל המסומר מעשה כי הוה בשבת הוה. ועוד שכיון שהתלמיד שהגיע להוראה ומשום הכי אסור למנוע עצמו מהוראה אלא שמחמת מעשה שהיה ראו לגזור שתפו בזה כבוד רבו כדי שתהיה המניעה מהוראה לכבוד רבו שהוא כבוד התורה וגם שרבו מובהק שרוב חכמתו ממנו ורגיל בו ידע ויכיר בו אם ראוי ליתן לו רשות ואם הוא שומר פיו ולשונו שלא יכשלו בני אדם בדבריו אבל לאחר מיתת רבו לא ראו למונעו מהוראה שיש בזה צד אסור כיון שאין לשתף במניעה ההיא שתהיה לכבוד רבו. וגם שאם היה צריך נטילת רשות מרב אחר שאינו רבו מובהק הנה היה צריך להיות התלמיד משמש הרב ההוא זמן רב טרם ידע ויכיר בו אם הוא ראוי לתת לו רשות והיה נמנע זמן רב מהוראה ויש במניעה צד אסור. ובהא ניחא לי מאי דלא אורי רב המנונא בשני דרב הונא ולמה לא היה נוטל רשות מרב הונא כיון שהגיע להוראה כדי שלא יעבור על ועצומים כל הרוגיה ואין ספק דרב הונא לא היה מונע זה ודאי דרב המנונא הגיע להוראה דאי לא הגיע להוראה מאי האי דאמרינן דלא אורי בשני דרב הונא דמשמע משום כבודו הא לאו טעמא אלא משום שלא הגיע להוראה והיה עובר על כי רבים חללים הפילה אבל השתא לא קשיא דכיון דאיכא כבוד רבו לא רצה רב המנונא ליטול רשות מרב הונא כל ימיו משום כבודו. ואחרי שבארתי לפי דעתי מה ענין הסמיכה ההיא שנוהגין בה בצרפת ובאשכנז.