תשובות הריב״ש · חלק ר״נ סימן ב׳

שאלת שמעון קנה חורבה אחת מלוי ועשה השטר בשם בנו הקטן ואח"כ נתנה במתנה לבן ראובן ונתחייב בשטר המתנה בכח נדוי וקנס לכוף את בנו כשיגדל להודות ולהתחייב במתנה ההיא וז"ל המתנה בענין זה ואם שמא בשום זמן בעולם יבא משה בני הנזכר או הבא מכחו ויערער על יום טוב שוכראן הנזכר ויטעון ויאמר איני רוצה להודות ולקיים במה ששעבדני אבי או במה שנתחייב אבי הנזכר בעדי ובמה ששעבדני כשהייתי קטן לפי שכשהייתי קטן לא היה רשות ויכולת בי למחות ביד אבי ולא הייתי בן דעת ועתה שגדלתי ואני יודע ומכיר בזכותי ובעניני איני רוצה להודות ולקיים מה שעשה אבי בענין הנזכר ומה שנתן אבי ממה שהוא שלי לשום אדם בעולם אני שלמה הנזכר מחייב ומשעבד עצמי ונכסי מקרקעי ואגבן שאר נכסים בקנין שלם מעכשיו למחות בדברי משה בני הנזכר ולכופו שיתחייב ויודה כאשר יגדל בע"ה בזאת המתנה וההקנאה אשר אני מקנה ליום טוב ב"ר יצחק הנזכר שוכראן ע"כ. ועוד כתוב בשטר המתנה בסופו כלשון הזה ומוסף על הקנס הנז' קבל עליו שלמה הנזכר שאם שמא יעבור על שום דבר ממה שכתוב למעלה שיהיה בנדוי גמור יינו יין נסך ופתו פת כותי לא יזדמן בשלשה ולא ימנה בעשרה ולא יצטרף לשום דבר של קדושה עד עשותו ועד הקימו כל מה שכתוב למעלה ע"כ. ועכשיו ראובן היורש בנו הראה שטר המתנה הנזכרת ואומר לשמעון שיכוף את בנו בכח זאת המתנה הנזכר להודות במתנה ואם לאו שיהא בנדוי ויפרע הקנס ושמעון טוען שלפי לשון המתנה לא נתחייב לכוף את בנו שיודה אלא אם יערער בשטר המתנה וכיון שאינו מערער אינו חייב לכופו וראובן עם היות שאינו מודה לטענה זו של שמעון לרוחא דמילתא הכריז על הבתים בבתי כנסיות כנהוג ובא בן שמעון ומיחה בהכרזה לפי שאמר שהבתים ההם הם שלו שמכרם לו יצחק ארואטי בעוד שהוא היה קטן ושראובן או אחר או אחרים בעדו מחזיק בהם בתורת גזל ושדעתו לתבוע ממנו בדין ואמר כי עד עכשיו לא היה יודע שהבתים הם שלו לפי שהיה קטן כשמכרם לו המוכר ועכשיו שיודע שהם שלו הוא מוחה בחזקת ראובן או שום אדם אחר כדי שלא תועיל להם חזקה ועתה טוען ראובן שאף לפי דברי שמעון הרי הוא מחוייב לכוף את בנו להודות במתנה מאחר שהתחיל בנו לערער ואם לא יעשה כן שהוא בנדוי וחייב הקנס ושמעון חוזר וטוען שהמתנה שעשה לראובן עשה מחמת אונס לפי שבשעה שקנה החורבה בן ראובן איים על שמעון והפחידו עם כותי שימכור לו או יקנה לו החורבה הנזכר ומחמת האיומין ההם הודה שמעון הנזכר השטר ההוא לבן ראובן ולכן אינה כלום. עוד אמר ששטר מתנה שהוא עושה אינו כלום מדין תורה כיון שלא היתה החורבה שלו אלא של בנו והחיוב הכתוב בו אינו מועיל מן הדין. עוד אמר שלפנים משורת הדין עשה כבר משום ספק מכשול נדוי שהרבה פעמים פייס ואיים וכפה כפי כחו לבנו משגדל שיחייב עצמו ויודה בשטר המתנה ולא רצה ואינו נזכר אם הכהו על זה אבל פייסו והפחידו בהיותו בן י"ב וי"ג שאם לא יודה במתנה שלא יורישנו משלו דבר אלא שיוציאנו מביתו ושענה אותו שיעשה אביו מה שלבו חפץ שלעולם לא יודה בחיוב ההוא אמנם לא הדירו מנכסיו לגמרי וגם לא איים עליו שילך לו למקום שאין מכירין אותו ומאחר שכפה אותו בדברים ולא הועיל הרי קיים תנאו שמצינו כפייה בדברים כההיא דפ' נערה שנתפתתה (כתובות מט:) דרבא כפה ליה לרב אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה ופירש ר"ת ז"ל בפי' אחד דכפייה בדברים הוה שהרי כיון שמתן שכרה בצדה אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה אלו הן עקר טענותיו של שמעון. וראובן משיב כי מה שטוען שמעון שלא נתחייב לכוף לבנו להודות במתנה רק לאחר שיערער אבל קודם ערעור לא. זה אינו לפי לשון השטר אלא מיד שיגדל הוא חייב לכופו כי המחאה על הערעור וכפיה על ההוראה הם שני תנאים ותנאי המחאה עונה על הערעור ותנאי הכפייה הוא תנאי שני בלתי עונה על הערעור והראיה מה שכתב בו כאשר יגדל ב"ה ואם היה עונה על הערעור לא היה צריך להזכיר כאשר יגדל שהרי בשעת הערעור כבר הוא גדול ועוד שאף אם יהיה כדבריו הנה כבר ערער בנו על ההכרזה מחמת מה שאומר שהבתים שלו מחמת שמכרם לו בעליהם בעודו קטן ואין לראובן להחזיק בהם ומעתה הנה נתחייב שמעון מכח הקנס והנדוי לכוף לבנו להודות במתנה ומה שאומר ראובן שכבר איים עליו והפחידו בדברים בהיותו בן י"ב וי"ג ולא רצה ושהוא נפטר בזה דכפייה בדברים אשכחן אומר שמעון שלא נפטר בזה עד שיודה בנו כמו שנתחייב לסלקו ועוד שהכפייה לא עשאה כתקנה דלא אשכן כפייה בדברים אלא במה שהוא מוכרח לפרש כן אבל בסתמא כפייה בכל יכלתו משמע. ועוד דהכא דהוי אסורא חומר הנדוי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא על העליונה לחומרא. ועוד שאף אם קיים תנאו הוא מנודה כיון שתלה נדויו בדעת בנו ובמה שאין ספק בידו לעשות כההיא דנדוי על תנאי (מכות י"א:) אפי' מעצמו צריך הפרה דומיא דיהודה ופי' התוספות מפני שהיה מסופק בשעת התנאי אם יוכל לקיימו שהרי שעביד נפשיה אאריא וגנבי ר"ל אפילו בשקיים התנאי כההיא דקללת חכם דמייתי התם בסמוך וכן הוא מוכרח מעצמו דאי בשלא קיים פשיטא ומאי קמ"ל ואע"ג דמההיא דגיטין (ל.) דאי לא מפייסנא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסא ומשמע מהתם דלמ"ד יש אונס בגיטין אי נמי בממון דלכולי עלמא יש טענת אונס אמרינן הא פייסה ולא אפייסה והוי אנוס אם אין לו דבר חשוב במה לפייסו מ"מ הכא אין לו לטעון טענת אונס כשלא הורה בכחו והוא היה סבור שיורה דהתם לא שעבד עצמו על אחר שיביאנו מפויס אלא שילך ויפייסנה בדבר חשוב והתם כשלא התנה שהיא תתפייס הרי גלה דעתו שלא שעבד עצמו לפייסה בדבר שאין בידו ושהוא אנוס ולזה יכול לטעון טענת אונס אבל הכא שעבד עצמו בדבר שאינו ברשותו ואין בידו לקיימו לסלק כל עורר וטוען ולעשות לבנו שיודה בשטר המתנה ואף אם הוא יודע שהקרקע של בנו. ועוד דלא אמרינן טענת אונס אלא היכא דנתחדש לו עכשיו דבר מחודש דהוי ביה אנוס ולא היה לו ליתן אל לבו בשעת התנאי כי ההוא עובדא דאתא ופסקיה מברא ואי לאו משום דאין אונס בגיטין הויא טענה גמורה אבל אם האי אונסא דעכשיו קא טעין לא נתחדש לו משעת השעבוד ואילך והוא נשתעבד על הכל אין לו לטעון טענת אונס בהא מלתא דהוה ליה ליתן אל לבו בשעת השעבוד ולפרושי וההיא דאי לא מפייסנא הא גלי דעתיה ופירש שאינו מתחייב בדבר שהוא אנוס בו. ועל הטענה שטען שמעון שמתוך האונס עשה המתנה ההיא משיב ראובן שהשטר אומר שרציתי ברצון נפשי ולא אתי על פה ומרע ליה לשטרא. וכן מה שטוען שמעון שהשטר אינו שוה כלום מדין תורה אומר ראובן שהוא שריר וקיים ואחרי ששמעון לא פירש טעם לדבריו א"צ להשיב עליו אלו הן עקר טענותיהם בקצרה ואם באו בשאלה יותר בארוכה ושאלת להודיעך דעתי: