תשובות הריב״ש · חלק כ״ד סימן ג׳

ומה שהקשית למה הוצרך רב דימי שפי' הטעם משום נסיוני להוסיף ענין מחמר ולא אמר משום שביתת בהמתו שהזכירו עד עתה בכל הסוגיא ובין בזה ובין בזה עבר אדאורייתא כבר הרגישו בזה המפרשים ז"ל ואמרו דמשום דהך גזרה דרב דימי דדילמא מזבין לה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא וכו' הוא חשש רחוק לא היו אוסרין המכירה משום חששא זו אי ליכא אלא משום שביתת בהמתו דהוי לאו גרידא אבל בלאו דמחמר סבירא ליה לרב דימי דאיכא חיוב חטאת ומשו"ה איכא למיגזר אפי' בחשש רחוק כזה ונזה נראה שכיון רש"י ז"ל שכתב כאן והוה ליה מחמר בשבת ואיכא מ"ד (בפ' בתרא דשבת קנג:) דחייב חטאת והתם פלוגתא ע"כ ולא היה לו להאריך כ"כ אם לא מפני זה שכתבתי. וגם הר"ם ז"ל נראה שזאת היתה כונתו שלא הביא טעם נסיוני משום דקיי"ל דליכא חיוב חטאת במחמר אלא לאו גרידא כמש"כ הוא ז"ל וכיון שכן אין לגזור משום חשש רחוק ותפש הטעם משום שאלה ושכירות והיינו דרב אחא שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לקליה דתזיל מחמתיה וכי לא אזלא מחמתיה מאי הוי והא איכא משום שביתת בהמתו אלא דלא גזרינן בהכי בחשש רחוק. והרשב"א ז"ל כתב בתי' קושיא זו יש לדחוק דלא מנסי לה אלא בחצר והולכת משוי בחצר לא מיקרי מלאכה דניחוש לה אבל משום מחמר איכא בכל דהו ע"כ. ונ"ל לישב דבריו דלא מנסו לה ברה"ר כיון שהישראל המוכר הוא שם דלא ברשיעי עסקינן שיניח בהמתו שתעשה מלאכה בפניו ולהא לא גזרינן ולמחמר נמי לא חיישינן שיחמר אחר בהמתו להדיא או שינהיגנה בקול דהא בגמ' לא קאמר הכי אלא דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה ור"ל שהוא לא יכוין שיהיה מחמר אבל היא שמעה לקליה כשידבר עם הנמצאים שם בלא כונת חמור ואזלה מחמתיה ולפי שזה הוא דבר שאין מתכוין איצטריך תלמודא למימר דניחא ליה דאזלה מחמתיה ואמרי' נמי דבספסירא כיון דלא ידעה ליה לא אזלא מחמתיה ואם היה מתכוין להנהיגה בקול אע"ג דלא ידעה ליה אזלא מחמתיה אלא שאין חוששין לזה כנ"ל לישב דברי הרשב"א ז"ל. אמנם הר"ן ז"ל דחה דברי הרשב"א ז"ל משום דבפ' מי שהחשיך (שבת קנג:) משמע דלא מחייב משום מאמר אלא היכא דבהמתו עבדא עקירה והנחה ומה ענין עקירה והנחה בחצר ולעקר קושיין תירץ הוא ז"ל דבנסיוני ליכא משום שביתת בהמתו כלל לפי שכבר קצבו דמים אלא שמנסין אותה ואם הלוקח מוצא טעות במקחו מחזירה וכל כה"ג ברשות לוקח היא כי ההיא דתניא בפ' השוכר את האומנין (בבא מציעא פא.) הלוקח כלים לשגר לבית חמיו וכו' וכן בפ' הספינה (בבא בתרא פח.) עובדא דההוא גברא דאייתי קרא לפומבדיתא אתא כל חד וחד ושקל אקדשינהו ואמרינן התם דכיון דקייצי דמייהו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וה"נ בכה"ג שביתת בהמתו אין כאן שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן דכיון דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו שאם אי אתה אומר כן בטלת אסור מחמר לגמרי שכיון דקיי"ל שאין במחמר חיוב חטאת ולא מלקות מהו איסורו אם הבהמה [היא שלו אפי' לא שמעה ליה לקליה עובר משום שביתת בהמתו ואם אינה] שלו אפי' שמעה לקליה אין כאן איסור כלל אלא ודאי כל היכא דשמעה ליה לקליה בין בהמתו דידי' בין שאינה שלו הוה ליה מחמר ואע"ג דבכוליה תלמודא אמרינן מחמר אחר בהמתו מילתא דשכיחא נקט ועוד דבהמתו ידעה לקליה ובהמה דחבריה לא ידעה ליה אבל ודאי כל היכא דידעה ליה אסור משום מחמר: