תשובות הריב״ש · חלק ר״ז סימן י״א

ועתה נשאר לבאר אם נאמר שאף אם הצואה בטלה מ"מ עדיין תזכינה בנות דינה מחמת הקנין שקנו מראובן בשעת הצואה כמו שכתוב בסוף הצואה ולקיים כל הכתוב נתחייב ר' ישראל בק"ג ותבאנה לראובן משני צדדין ותאמרנה לו או קנו מידך להשלים ולפרוע ההנחות או קנו מידך בקיום הצואה אם קנו מידך להשלים ולפרוע ההנחות הרי אתה חייב לנו אף אם הצואה בטלה שהרי קנו מידך ואין אחר קנין כלום ואם קנו מידך בקיום הצואה הרי הצואה קיימת ככתבה וכלשונה מכח קיומך שהרי קיימת אתה בקנין מה שרצתה דינה אמנו שתהא צואתה קיימת אף אם תתרפא. ונראה שלא צדקו בנות דינה בזה שאם מן הצד הראשון מאחר שקנין ראובן היה יחד עם צואת דינה הנה אם נתחייב להשלים ההנחות היינו כל שתהיינה הנחות אבל אם צואת דינה בטלה מצד עצמה ואין כאן הנחות מצד צואת דינה אין קנין של ראובן הבא להשלים אותן כלום דהנחות אין כאן קנין אין כאן ואף אם נתחייב על דעת לפרוע למקבל המתנות אף אם תתרפא דינה היה זה בחשבו שתהיה צואתה קיימת לפי פסק דון דומינגו כמו שנראה בלשון הנאמר בתחלת הצואה שהיתה מן הכח הנתן לה בפסק דון דומינג"ו וכל שנמצאה הצואה בטלה ולא היה לה רשות בזה מכח דון דומינג"ו גם קנין ראובן בטל דהו"ל קנין בטעות וקנין בטעות חוזר אם היה שם מעמד שלשתן וקנין כדאמרינן בפ"ק דגיטין (י"ד.) בעובדא דהנהו גינאי כל שכן בנדון זה שלא היה בו כי אם קנין לבד ואין מקום בו למעמד שלשתן כלל דמעמד שלשתן ליתיה אלא היכא דאמר מנה לי בידך ר"ל שהיה מחוייב לתת לו המנה ועתה אומר לתתו לאחר כמו שהיה חייב לתת לו אם לא היה נותנו לזה אבל בנדון זה שראובן לא היה חייב לדינה אשתו לתת לה דבר אם לא תתנם לאלו אלא היו נשארים לראובן עצמו הדבר ברור שאין כאן מקום למעמד שלשתן וכבר כתבו זה המפרשים ז"ל ר"ת והרמב"ן והרשב"א ז"ל דמטעם זה ליכא בכתובה דינא דמעמד שלשתן כיון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ואפשר שלא תזכה בהם האשה אם תמות בחיי בעלה ולאו מנה לי בידך הוא ומשום הכי לא מקשי' בפ' החובל (בבא קמא פ"ט.) תזבין כתובתה במעמד שלשתן דאינה יכולה למחול לפי שאין דין מעמד שלשתן בכתובה דהלכתא בלא טעמא הוא ואין לך בו אלא חדושו ולא היה צריך להזכיר זה בנדון זה שהרי לא היה כאן מעמד שלשתן שהמקבלי מתנה מנין לנו שהיו שם וגם שלא אמרה דינה לראובן תנם לפלוני אלא שכתבתי זה לבלום פי המזכירים מעמד שלשתן בנדון זה דודאי הוי כשגגה שיוצאה כבודם מונח במקומו. ואם מן הצד השני שראובן קנו מידו בקיום צואת דינה ככתבה וכלשונה הנה גם טענה זו תבטל מן הטעם שכתבתי בסמוך בצד הראשון שהיה על דעת שתועיל צואתה מצד עצמה מכח פסק דין דון דומינג"ו כמו שנראה מלשון התחלת הצואה גם כי בדבר אחד מן הצואה שרצו לעשות כנגד הפסק דין הנזכר בארו כן בפירוש וזהו בנתינת זמן ששה חדשים להנחות שאמרו שאף אם בפסק הנזכר יהיה יותר זמן או פחות שלא יתחייב לפרוע עד סוף ו' חדשים וזה הוכחה שכל כוונתם ומחשבתם היה שיהיה הפסק ההוא יסוד מוסד לכל ענייני צואה וקנין זה. וכי תימא אם הקנין ההוא על פי הפסק לבד מה היינו צריכין לקנינו של ראובן והרי כבר היה מחוייב בזה מכח הפסק וגם שהודה אחרי כן בקוום הפסק ההוא בשעה שפסק אותו הנברר וא"כ יש לנו לומר דלטפויי מילתא קא אתי שאף אם לא תועיל צואתה מכח הפסק שהוא מקיים אותה עתה בקנין זה דקיי"ל כרבי עקיבא דאמר דכל מילתא דאמר ולא צריך לטפויי מילתא קאתי כדאיתא בשלהי פרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ח:) לא היא שזהו במי שאומר עתה איזה דבור ומוסיף בו דאמרי' לטפויי מילתא קאתי אבל מי שמתחייב בדבר אע"פ שכבר נתחייב בו פעם אחרת אין אומרים בזה לטפויי מילתא קאתי כל שאינו מפורש כן בשטר אדרבה אנו אומרים כשהן שוין שבטל שני את הראשון כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ד.) ואמרי' סתם ואי כתיב בה דיקלא לתוספת כתביה אלמא דכי לא כתיב לא אמרינן לטפויי מילתא קאתי. ועוד דהכא כיון שהראשון היה בגופן שלהם וזה בגופן שלנו הרי יש איזה התחלפות ביניהם שלא יהיו צריכין לראשון והיה להם להוציא הוצאות מרובות אפשיטי דספרא וכן שזה השני הוא נקל להוציאו לפני דייני ישראל שידעו לקרותו ולא יהיו צריכין להקרותו לפני כותים לזה שלא בפני זה כדאי' בפ' המביא תניין (גיטין י"ט:) וא"כ ה"ל כראשון במכר והשני במתנה דאמרינן בפרק נערה (שם) ליפות כחו הוא דכתיב ליה משום דינא דבר מצרא. ועוד שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה דהאי דינא דכל דאמר מלתא ולא צריך לטפויי קאתי אין בידינו כחלדון בו בדמיונות אלא במקום שאמרו שהרי היה לנו לומר דאע"ג דלא צריך הוא מפרש משום שופרא דשטרא כדי שלא יבאו לערער אע"פ שמן הדין סתמו כפירושו כדאמרינן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ט:) אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דזבין ליה ארעא לחבריה צריך לכתוב ליה קני לך דקלין ותאלין והוצין וציצין ואע"ג דכי לא כתיב ליה קני אפ"ה שופרא דשטרא הוא והלכך אנן לא בקיאין במילתא שפיר ולא עבדינן בה עובדא אלא בהנך דאתפרשו בגמרא דאינון ההיא דחוץ מאלו שבמשנת המוכר את הבית וההיא דבראוי לו נוטלן ונוטל את חובו דבפרק יש נוחלין (שם) ואף לר"ע עצמו לאו לטפויי דוקא קאמר אלא לומר לא לחנם אמרה אלא לצורך ולפעמים לגרועי כההיא דערכין פ' האומר משקלי עלי (ערכין י"ט.) אמר רב יהודה האומר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתי עלי נותן שרביט הנכפף ומוקי לה התם כר"ע דדייק לישנא יתירא ואמר לגרועי שלא יתחייב אלא מלא קומה ואפי' שרביט הנכפף כל זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה. ואחרי התבאר זה יש לנו לומר שהקנין אין לו עמידה רק על הפסק דין לבד ובטלה טענת בנות דינה על ראובן מן הצד השני. ועוד מטעם אחר שאם הקנין הוא לקיום הצואה ככתבה וכלשונה אין קנין זה כלום שאין אדם מקיים בקנין דברי חבירו הבטלים וקנין כזה קנין דברים של הבאי הוא. הגע עצמך שמעון שנתן ללוי ביתו של יהודה וקנו מיהודה שהוא מקיים דברי שמעון היש לומר שיהיה ממש בקנין זה אע"פ שהבית היא של יהודה מאחר שיהודה אינו נותן דבר ללוי רק שהוא מקיים מתנת שמעון הבטלה ואין קיומו כלום ובר מן דין שאם היה ראובן מקיים צואת דינה ככתבה וכלשונה היה לומר שאע"פ שמן הדין הוא יורשה שהוא רוצה שיירשו מקבלי ההנחות והדבר ידוע ומוסכם שאין שום קנין מועיל להסתלק מירושת אשתו בעודה נשואה כמו שהסכימו זה כל הפוסקים ז"ל ואף הפסק דין היה בטל מדין תורה במה שאומר כנגד הירושה שהרי אין כח ביד הנברר הבא מכח הבעל גדול מכח הבעל עצמו שלא היה יכול להסתלק מירושת אשתו בעודה נשואה בשום תנאי וקנין ומאי דאמרינן בירושלמי (כתובות פ"ט סה"א) הלין דכתבין אין מיתת בלא בני תהדר מודלא לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים כבר תרגמו המפרשים ז"ל דבכותב לה ועודה ארוסה היא דומיא דמתניתין דאוקימו לה הכי בגמרין (פ"ג.) אלא שעל הפסק דין י"ל שהוא קיים מאחר שראובן קיים לה עתה מכח הפסק דין כתובה חדשה גדולה מן הכתובה הראשונה יכול הוא להתנות עתה ולהסתלק מירושתה דה"ל כנותן מתנה לאשתו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות מן הסתם ובמפרש יכול להתנות שתמכור ותתן ושלא יוציא מן הלקוחות לאחר מיתתה ושלא יירשנה הוא כמו שכתבו הגאונים ז"ל. ועוד שאין ראובן יכול לטעון דבר כנגד הפסק דין מפני פחד הקנס הגדול הכתוב בו ורוצה בקיומו אבל זה הקנין הנעשה על הצואה כל שהוא חוץ מן הפסק דין אינו מועיל כלום בסלוק הירושה אא"כ היה מתחייב בפירוש שלאחר שיירש הוא הד' אלפים ההם מדינה אשתו שיתחייב הוא לפרוע לפלוני ולפלו' כך וכך כמו שפי' הרמב"ן ז"ל הירושל' שכתבתי בסמוך בזה הדרך שהיה מתנה בעודה נשואה אלא שהיה אומר שלאחר שיירש הוא את אשתו יחזיר הוא הסך ההוא לאביה ולעולם הוא יירשנה תחלה וגם בזה יש לדון והדבר ברור בנדון זה שאינו כן אלא דינה מצוה ומנחת לבנותיה וראובן מקיים צואתה וא"כ אין תנאו מועיל אפילו בקנין ובזה נתבטלו טענות השני צדדין שבאות בהן בנות דינה על ראובן ובר מן דין י"ל שלפי האמת אין הקנין חל על שום אחד מהשני צדדין שבטענות בנות דינה וזה שאם ראובן לא היה נזכר כלל בשטר הצואה אלא שבסוף כתבו שלקיים כל הכתוב קנו מראובן אז היה אפשר לומר שהקנין הזה חל על אחד משני הצדדין ולא היינו אומרים שאין הקנין חל על כל הצואה רק על מקצתה מטעם יד בעל השטר על התחתונה דכיון שהלשון כולל אין לומר יד בעל השטר על התחתונה כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה והביא ראיה מההיא דארעא דבר סיסין דבסוף פ' מי שמת (בבא בתרא קנט:) אבל אחר שגם ראובן נזכר בצואה זו ומוסר דבריו לעדים כמו דינה המצוה יש לנו לומר כי מ"ש בסוף ולקיים כל הכתוב נתחייב ראובן בקנין גמור שחוזר לכל מה שכתוב בשטר ההוא שמסר ראובן לעדים לא לקיים צואת דינה הגע עצמך ששמעון ולוי נתחייבו בשטר אחד ליהודה וכל אחד פורט תנאים מיוחדים בחיובו ובסוף כתבו ולקיים כל הכתוב לעיל קנינו משמעון ולוי היספק שום אדם שיהיה קנין שמעון חל על חיובו של לוי וקנינו של לוי על חיובו של שמעון אלא ודאי קנין של כל אחד חל על מש"כ בלשון השטר שמסר הוא לעדים ולא על מה שמסר האחר וא"כ בנדון זה ג"כ קנין ראובן חל על מה שמסר הוא לעדים ולא לקיים צואת דינה ולא להתחייב למקבלי מתנות לפרוע להן כי נראה מלשון השטר שראובן מסר לעדים שני דברים האחד שצואת דינה אשתו היא מדעתו ומרצונו כמו שכתוב בתחלתה צותה פלונית מדעת ורצון בעלה פלוני והשני שאם תחדש דינה דבר בצואה זו שיתחייב ראובן להשלים מה שתחדש כמו שכתוב בסוף השטר ואם שמא שול"י הנזכרת תרצה לבטל הצואה הנזכרת או לחדש בה איזה חדוש מעכשיו ולאותו זמן נתחייב רבי ישראל להשלים ולפרוע כפי הצואה שתעשה זו לפי החדוש שתחדש וכו' ולשני דברים אלו המפורשים בשטר שמסר ראובן לעדים חל הקנין שקנו ממנו וא"כ מה שדינה מצוה מדעת ורצון ראובן בעלה וקנו מראובן על הרצון ההוא אין כאן קיום לצואתה אלא שלא יבטלו דבריה מחמת חסרון רצונו שהיה מתבטלין באשה אחרת המצוה בלתי רצון בעלה אבל אם נתבטלה צואתה מצד עצמה מחמת שעמדה ונתבטלו דבריה לא קיים אותן ראובן לעולם ולא חל קנינו על זה. גם אפשר לדון ולספק שאף הרצון ההוא של ראובן לא חל על מה שאמרה דינה שרצתה שאף אם תתרפא וכו' לפי שהרצון חל על הצואה לבד כמ"ש צותה פלונית מדעת ורצון בעלה הנזכר וכו' והצואה הם ההנחות אבל הדבור ההוא שרצתה שצואתה תשאר קיימת אינה מכלל הצואה בעצמה אלא רצון שיש לה על הצואה. ואם כן רצון ראובן אינו חל על הרצון ההוא רק על הצואה עצמה וכן מחמת מה שנתחייב ראובן להשלים ולפרוע מעכשו ולאותו זמן כפי הצואה שתעשה אם תבטל את זו או כפי החדוש שתחדש וקנו מידו על זה הרי לא עשתה צואה אחרת חדשה ולא חדשה בראשונה דבר אלא נשארה בבטולה ואין כאן קנין להשלים ולפרוע דבר מצואה הראשונה מחמת לשון זה ולכן דל מהכא קנין ראובן נשארה צואת דינה בעצמה לבד והרי היא בטלה מאחר שעמדה ואם יאמר אומר עדיין נשאר לבנות דינה לטעון שאף אם צואת דינה בטלה מאחר שעמדה מכל מקום עדיין אפשר לומר שיהיה ראובן מחוייב לפרוע ההנחות ההן משום מצוה לקיים דברי המת שלא תהא דינה אלא כבריא המצוה שאין ממש בדבריו מ"מ כשמת מצוה לקיים דבריו כדמשמע בשלהי פרק קמא דגיטין (י"ד:) דאף בבריא שאמר הולך מנה לפלוני שאני נותן לו שאע"פ שיכול לחזור בו אפילו הכי כשמת נותן קודם שבאו ליד המקבל זכה המקבל משום מצוה לקיים דברי המת וגם כופין על מצוה זו כדאמרינן בפ' השולח (גיטין מ'.) פלונית שפחתי עשתה עמי קורת רוח יעשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח ואמרינן התם טעמא משום דמצוה לקיים דברי המת ואע"פ שאין הבעל חייב לקיים צואת אשתו משום מצוה לקיים דברי המת אלא במה שהוא של מת או במה שזכו היורשים מכח ירושתו אבל במה שהוא של אחר אין כאן מצוה לקיים דבריו כמ"ש הרמב"ן ז"ל מטעם זה בההיא דאיסור גיורא (ב"ב קמט.) לא היינו אומרים בו מצוה לקיים דברי המת מאחר שרבא לא היה זוכה בהן מכח ירושת איסור אלא מדין הפקר דאי לא תימא הכי מה הועילו חכמים בתקנתן בירושת הבעל הרי כל אשה תוכל להפקיע ירושת הבעל בדרך זה מכל מקום הנה אפשר לומר שכיון שבאדם אחר אפי' בבריא ובדבור לבד כיון שמת נתחייבו היורשין לקיים דבריומשום מצוה לקיים דברי המת הנה נקרא זה סדור כל שסדרה דינה בדרך זה וכבר סליק הנברר בפסק דינו כח דין ראובן בירושת אשתו כל שדינה תסדר לפני מיתתה והרי סדרה בענין שבאדם אחר היה מועיל דבורו לכוף היורשין כשמת משום מצוה לקיים דברי המת אע"פ שאמר זה בבריאותו. יש להשיב בזה מכמה טעמים תחלה שאף אם נניח שבאדם אחר המצוה דבר בבריאותו כשמת מקיימין דבריו משום מצוה מכל מקום בנדון זה אין לומר כן מאחר שלא היינו אומרים כן בבעל בירושת אשתו שהרי כאן לא סלק דין ירושת ראובן אלא אם תסדר דינה ואין נקרא סדור בזאת הארץ אלא מתנת שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה המועילה מצד עצמה אבל מה שהבריא מצוה לשלוחו בדבור לבד אע"פ שכשמת מצוה לקיים דבריו אין זה נקרא סדור ועוד שכבר הסכימו רוב האחרונים ז"ל לדברי ר"ת ז"ל שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר הממון ההוא ביד שליש כההיא דפ"ק דגיטין (י"ד:) דהולך מנה לפלוני וכההיא דהמשליש מעות לבתו דבפרק מציאת האשה (כתובות סט:) וכההיא דתנו שקל לבני בשבת (שם) דמוסר נכסיו לאפטרופוס דאמרינן בהו מצוה לקיים דברי המת אבל אין אומרין ביורשין מצוה לקיים דברי המת שכל שאין דבריו קיימין מצד עצמן אין היורשין חייבין לקיימן משום מצוה וההיא דפלונית שפחתי דכופין את היורשין ועושין לה קורת רוח כבר תרגמוה דהתם כיון דשפחתה היא זכו בה שמים והוה ליה כמוסר ביד שליש ובנדון זה הרי לא הוציא הממון מיד היורש אדרבה הוא מוחזק בו בחיי המוריש ועדיף נמי מיורש דעלמא שאין המוריש יכול להוציאו מידו בחייו וכתב בס' חשן משפט (סי' רנ"ב) וז"ל קיי"ל מצוה לקיים דברי המת אפילו בבריא שצוה ומת במד"א שנתנן ליד שליש לשם כך אבל אם באו לידו אחר הצואה או שהיה בידו תחלה ולא לשם כך לא עכ"ל ונראה שמטעם זה ההוא דאסור גיורא לא היה בו משום מצוה לקיים דה"מ משום דכבר היה בידו של רבא קודם הצואה ואע"פ שפקדון היה כמ"ש שם אין מטבע נקנה בחליפין וכל היכא דאיתיה ברשות' דמריה איתיה אפ"ה אין אומרים בו מלד"ה כיון שלא מסרן לו מתחלה על דעת כן וכ"ש בנדון זה שאינם ביד שליש אלא ביד היורש עצמו מקודם דבור המצוה ולא בתורת פקדון אלא בתורת חוב וגם בחייה לא היה לה כח להוציאם מידו שאין לומר בכיוצא בזה מלד"ה ואפי' באחר דלאו בעל ואפי' לדברי הרמב"ן ז"ל שכתב דאפי' בלא מסר ליד שליש מצוה לקיים דבריו כל שאמר תנו ליורשין או עשו כך וכך שהוא אינו נותן דבר אלא שמצוה לאחרים לתת או שאמר להם תנתן והרי הוא כאלו אמר תנו כמו שהוכיח מן התוספתא ובזו מצוה לקיים דבריו אבל השכיב מרע שנותן מעצמו ואומר הריני נותן אין אומרים בזה מלד"ה אלא אם דבריו קיימין מצד עצמן מוטב ואם לאו אין בזה משום מצוה מ"מ צריך הרב ז"ל לומר דבבריא שצוה ומת צריך שימסור ביד שליש וכן נראה מלשונו דבשכיב מרע בלבד אמר שאינו צריך שימסור ביד שליש דאלת"ה בההיא דפלונית שפחתי עשו לה קורת רוח למה אמרו מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי וכו' אם היינו אומרים כן אפילו בבריא שצוה ומת אלא ודאי חלוקו של ר"ת ז"ל מוכרח בבריא שצוה ומת שאין אומרים בו מלד"ה אלא במוסר ליד שליח כההיא דהולך מנה לפלוני דכיון שדבריו קיימין בעודו בריא אע"פ שיכול לחזור בו דהולך לאו כזכה מכ"מ השליח שהמנה בידו יש לו לעשות שליחותו וליתנה בלי רשותו וכשמת אעפ"י שנתבטל השליחות יש לו ליתנם למקבל משום מלד"ה אבל הבריא שמצוה דבר בדבור לבד נראה ברור שאין דבורו כלום ואין מצוה כלל לקיים דבריו כשמת שכיון שאין דבריו ככתובין וכמסורין אינו אלא כמהתל ומפליג בדברים ועוד שאף אם היינו אומרים כן בבריא שמת אין לומר כן במצוה מחמת מיתה שעמד שהרי הוא כאלו צוה בפירוש אם ימות מאותו חולי וכשעמד הרי בטל צויו. וכי תימא בנדון זה הרי גלתה דינה שרצונה שאף אם תתרפא שתתקיים צואתה וא"כ כשאמרה לבעל תן לאלה הנחותי מצוה לקיים דבריה כיון שהיינו אומרים כן אף בבריא שמת לפי הנחתנו זה היה אפשר אם אמרה תנו לבד ולא הניחה למקבלי מתנה מצד עצמה אבל דינה זאת שהניחה מתנותיה מצד עצמה וסדרה כל צואתה אף אם אח"כ אמרה לראובן בעלה שיפרע ויתן למקבלי המתנות אין בזה משום מלד"ה שהרי מאחר שאמרה ונתבטלו ההנחות מצד צואת דינה עצמה הנה צוויה לראובן לקיים הנחותיה בטל שמאחר שדבורה לראובן תלוי בהנחות בטלו ההנחות בטל הדבור וזה נראה ברור עם שדברי ר"ת ז"ל נראין יותר נכונים מדברי הרמב"ן ז"ל כי כמה הלכות בתלמוד מרוחות לדבריו והרמב"ן ז"ל צריך לדחוק בהן כההיא דפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ד:) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין ומקשי תלמודא התם אמר תנו נותנין מלוה על פה היא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ודחיק תלמודא לאוקומי אוקימתא אחריתי ולדברי הרמב"ן ז"ל הוה ליה לשנויי דכיון דאמר תנו נותנין משום מלד"ה וכופין אותן על זה והרב ז"ל נדחק הרבה בזה וכתב דכיון שאינו נותן לו דבר משלו אלא שמודה שחייב לפלוני מנה ושיתנו לו את שלו הרי הוא כאלו לא צוה ליורשין אלא שמסר דבריו לעדים ואין בזה משום מלד"ה וזה דוחק גדול שבמתנה נאמר מלד"ה ולא במצוה שיפרעו את חובו שלא יהא לוה רשע ולא ישלם ולדברי ר"ת ז"ל הכל מרווח שאפילו במצוה ליורשין אין כאן מצוה אלא במוציא מתחת ידו ומוסר ליד שליש וגם הרשב"א ז"ל נטה לדברי ר"ת ז"ל בחדושיו פ"ק גיטין ומכ"מ בנדון זה לא היה צריך להאריך שהרי אין כאן צווי לראובן כלל שהרי אע"פ שכתוב בסוף ההנחות שהסכימו ביניהם ראובן ודינה שלא יתחייב ראובן לפרוע הסכים ההם עד סוף ששה חדשים אין בזה צווי לראובן שיפרע לאחר ששה חדשים ואין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במה שאומר בפירוש ולא במה שמובן מתוך דבריו על ידי מכלל לאו אתה שומע הן כדמשמע מההיא בריתא דתנו שקל לבני וראוים לתת להם סלע נותנין להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואע"ג דלישנא דתנו שקל משמע ולא יותר משקל דהא כי אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן אמרינן דבין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל ואפילו הכי ברישא נותנין להם יותר אע"ג דאם אמר בפירוש אל תתנו אין נותנין משום מצוה לקיים דברי המת כדאיתא התם. ומעיקרא לא ס"ל משום טעמא דלזרוזינהו קאמר הכי הוא ורב חסדא הוא דחדית לה ואמר הלכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להן כל צרכן ומקשינן עליה והא קיי"ל כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים ד"ה הני מילי במילי אחרנייתא אבל בהא מינח ניחא ליה והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד הנה בכאן מבואר שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במה שאומר בברור ובנדון זה אין כאן צווי לראובן כלל. ועוד שאפילו נאמר בזה מכלל לאו אתה שומע הן ושיהיה מובן מלשון דינה שלאחר ששה חדשים יהיה מחוייב ראובן לפרוע הסכים ההם אין כאן צווי לראובן לפרעם דלשון יהיה מחוייב משמעותו שיהיה מחוייב מדינו מכח הנחותיה או מכח הפסק דין אבל אין זה כמו תנו אותן כדמשמע בפרקא קמא דמציעא (י"ז.) דמפליגינן בין צא תן לו ובין חייב אתה ליתן לו וזה מבואר אין ספק בו :