תשובות הריב״ש · חלק קצ״ז סימן ד׳

אבל הטענות המזכות ללוי המלוה הם באשר הלוה עצמו לא עשה הפרעון ההוא ביד נאמן ב"ד כי זבולן ששם המעות ההם ביד דון משה בן זכאר לא נודע ולא נתברר שהיה מורשה ראובן הלוה ולא שלוחו ולזה אף אם היה נותן ופורע המעות ליד לוי עצמו אם לא רצה לוי לקבלם ואמר לו לאו בעל דברים דידי את הרשות בידו וכל שכן בשטר משכונא שהפרעון הוא לחובתו של מלוה שמוציאין הקרקע מידו ולא יאכל פירותיו וכ"ש בנדון זה שהוא יותר לחובתו מפני חשש המטבע אשר לרוב גריעותו היה עומד ליפסל בכל יום ואע"פ שהלוה עצמו היה יכול לפורעו כיון שעדיין לא נפסל מכל מקום אחר בעדו לא יפרענו לחובת המלוה כל שאינו שלוחו ובאותו כתב עדות שהראה ראובן לא העידו העדים שהיה זבולן מורשה ראובן אלא שהזכירו בלשונם שזבולן היה אומר שהיה מורשה ראובן וכל שהעדים כותבין כלשון הזה כבר נראה שלא הראה זבולן שטר הרשאה אלא שאמר כן. גם הדיין לא דן ולא צוה לעדים דבר רק שצוה לעדים שיכתבו דברי זבולן. ומה שאמר לפניהם דון משה בן זכאר שזבולן שם בידו כך וכך רייאליש בעד ראובן לפרעון החובות ההם כדי שיעשה בענין מה שראוי לעשות מן הדין ואדרבה נראה שלא הסכימו הדיינין להיות זה פרעון למלוים ההם שהרי התנו שיהיו (אחריות) המעות באחריות זבולן אם יארע בהם קלקול מחמת דון משה בן זכאר. ועוד נראה מצד אחר שלא היה הפרעון ההוא פרעון לפי שזבולן התנה שלא יפרעו למלוים אלא עד שיחזירו השטרות לקרעם וא"כ אין זה פרעון שהרי לוי אינו מחוייב להחזיר שטרותיו המחזיקות שבעת אלפים בעד סך ששת אלפים וכיון שתלה זבולן הפרעון בדבר שאינו מן הדין ואם היה בא לוי לקבל מעותיו מיד הנאמן בית דין לא היה יכול אם לא היה מחזיר שטרותיו המחזיקות שבעה אלפים לקורעם ונמצא מפסיד אלף א"כ אין הפרעון פרעון. גם דון משה בן זכאר לא נזכר בכתב העדות שהיה הוא נאמן ב"ד או שקבלם בהסכמת הב"ד אלא שאחר שנתנם לו זבולן העיד הוא על קבלתו אותם והדיינין לא דנו בזה דבר רק שצוו לכתוב עדות לזבולן ממה שאמר הוא ודון משה בן זכאר לפניהם. גם הדיינים האחרים שעשו הפסק דין דרך כלל לא פסקו על זה דבר בפרט אלא דרך כלל במי שפרע ביד הנאמן ב"ד או ביד איש אחר הנברר מן הב"ד וראובן לא פרע דבר מאחר שאין פרעון זבולן כלום. ומאלה הטענות נראה לי שזכה לוי בשטרותיו ופסול המטבע החדש ילקה בו ראובן הלוה ולא לוי המלוה :