תשובות הריב״ש · חלק קצ״ה סימן ו׳

ומה שטענו עוד הטוענים בעד הקהל שההסכמה מצד עצמה היא בטלה כי הוא עצמו ר"ח הנזכר היה מהי"ב אנשים והוא עצמו נתן לעצמו הספרות הנזכר ואדם קרוב אצל עצמו וההסכמה היא מזוייפת מתוכה ומבוטלת בטול גמור לגמרי עכ"ל. בנדון זה אין לומר כן מכמה טעמים חדא שבהסכמת הקהל כבר נהגו כל הקהלות שאין פוסלין לעדות ולא לדין אף הנוגעין בדבר וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה שאם לא כן אין תקנה לענייני הקהל ולהסכמותיהם שהיו צריכין להביא עדים ממקום אחר ושלא יהיה להם קרוב בעיר. ועוד שלפעמים תהיה ההסכמה בענין שיהיה בה תועלת אף ליהודים הדרים חוץ לעיר וכלם יהיו פסולין להעיד ואע"פ שמדין הגמ' צריך סלוק ר"ל שיסתלקו מחלקם ומזכותם הדיינין או העדים קודם שיוכלו לדון ולהעיד בדבר כדאיתא בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ג.) כבר נהגו שלא לדקדק בזה מן הטעם שכתבתי ומנהגם בזה תורה היא אא"כ עשו הקהל בפי' הסכמה שלא ינהגו כן כמו שעשו קהל ברצלונה י"ץ שעשו תקלה שלא יוכלו לדבר בשום מעמד מענייני שום אדם מיוחד בהיותו במעמד הוא או שום אחד מקרוביו הפסולין לו להעיד. ואף אם נאמר שהמנהג הוא בהסכמה כוללת שאף אם יש בה תועלת לא' או לשנים אינן פוסלין אותן בעבור זה. אבל לתת במתנה ליחיד או ליחידים בפרט הנה הבעל דבר בעצמו אין ראוי שיהיה מכלל מעמד המסכימים והנותנין גם בזה יש לומר שאף אם יהיה כן אין לומר כן בנדון זה לפי שהספרות אינו מתנת ממון שהרי לא נהגו הקהל למכור הספרות במחיר ושיתנוהו עתה לאלו בחנם אלא שהקהל ראו לברור שני אנשים הגונים שישתדלו בספרות כנהוג ושיקבלו השכר הנהוג ואין זו מתנה אלא ברירה אף אם כתוב לשון מתנה בלשון ההסכמה ובכיוצא בזה אין ספק שנהגו הא למה זה דומה לברירת שליח או שלוחים ללכת בית המלכות לפקח בעסקי הקהל אם בשכר טרחם הנהוג או אף בקציצת להם שכר עתה שלא נמנעו לעולם אנשי המעמד מלברור בזה מן המעמד בעצמו וכן בברירת המוקדמים יש הנאה להם דנפיק עלייהו קלא דגברי מהמני נינהו וברוב הן מן המעמד עצמו ועוד דבנדון זה כבר קבלו עליהם כל הקהל אחר כן כל מה שעשו המעמד ההוא בנתינת הספרות וא"כ אף אם היה נפסל המעמד הרי קבלו עליהם כל מה שעשו ויכול אדם לקבל על עצמו קרוב או פסול לעדות או לדון וכדתנן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ד.) נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר וכו' ואפי' הבעל דבר בעצמו וכדגרסינן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ח.) רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו ובתוספתא (סנהדרין פ"ה סוף ה"א) אמרו אפילו נשבע לו בחיי הקרן אינו יכול לחזור בו ואין צריך לומר בנדון זה שכבר נעשית הסכמת השנים עשר וידעו אותה הקהל וקבלוה עליהם דסברו וקבילו. ועוד נראה לומר דבבעל דבר אף מן הדין בלא מנהג מועיל כל שנשאר במעמד מנין מספיק בלעדיו לפי שהסופר כיון שהוא בעל דבר לא נצטרף עם האחרים כלל כדי שיבטל מנינם בצרופו מפני פסלותו דבשלמא אם היה קרוב או פסול מחמת פסול אחר היה אפשר לומר שיבטל מנינם בצרופו אבל בעל דבר עצמו לא שייך למימר ביה לא תורת עד ולא תורת דיין כיון שהוא בעל דין ולכן לא יצטרף כלל עם האחרים דהכי נמי אמרינן בפרק קמא דמכות (ו.) גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה דמקשינן התם בגמרא נרבע יציל הרוג יציל רובע יציל הורג יציל ומתרצינן במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר באותן שאפשר להיות עדים אם הן פסולין פוסלין האחרים בצרופן אבל הבעל דבר עצמו לא חל עליו שום עדות כלל כדי שיצטרף עם האחרים ולפוסלן בצרופו וכל שיש עדות שלם בלעדיו עושין על פיהם ומטעם זה אמרו הראשונים ז"ל דמשום הכי אמרינן בב"ב בפרק חזקת (שם) גבי תנו מנה לבני עירי דמהני סלוק שיסתלקו שנים מחלקם ויעידו ולא פסלינן להו משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות משום דקודם סלוקם כיון דהוו בעלי דבר לא שייך בהו עדות כלל ולא מיקרי עדים פסולין כי נסתלקו השתא הוא דהוו עדים ותחלתם וסופם בכשרות הוא . וכן י"ל בנדון זה דכל שיש במעמד מנין שלם ומספיק לעשות ההסכמה ההיא בלעדי רבי חיים הסופר לא נצטרף ר"ח כלל עמהם במה שההסכמה נוגעת אצלו כיון שהוא בה בעל דבר ונעשית ההסכמה בכשרות מן הנשארים במעמד נאום יצחק ב"ר ששת זלה"ה: