תשובות הריב״ש · חלק קצ״ב סימן י״ד

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

עוד אני חוזר לבאר מה שאמרתי בקונדרס הראשון שהיה לך להכריח הקושיא בדרך אחרת דהוו להו שני כתובים אם הם בני חד חד ואם חד מינייהו בר תרי לשתוק מאידך ומעורב ובר תרי סימנים לא נגמר דהוה להו שני כתובים לפום מאי דקא סלקא דעתין. ואתה אמרת בכתבך שלא יתכן דרכי בזה שהרי המקשה רוצה להוכיח דבלא נשר ליכא למילף מינייהו ואם כן היאך נאמר לישתוק קרא מאידך דאדרבה רוצה להוכיח שאפי' נכתבו אין ללמוד מהם ע"כ. ועתה ראה איך לפי דרך זו הקושיא פשוטה ומקשה לומר דממה נפשך נשר מיותר דאי תרווייהו בני חד חד הא לא אצטריך נשר ואי חד מינייהו בר תרי הא לא ילפינן מעורב למיסר בשני סימנין ומדאיצטריך פרס דהוא בר תרי על דרך משל כי היכי דלא ניליף מעורב למיסר בשני סימנין ולאשמעינן דכל עופות הבאים בשני סימנין בר מינייהו טהורין ממילא שמעינן דבסימן א' טמא וכיון דממילא הוה אמינא דבסימן אחד טמא כי כתב רחמנא עזניה דהוה בר חד ודאי' לאו למילף מיניה דכל עוף הבא בסימן אחד טמא דא"כ לישתוק קרא מיניה וממילא הוה אמינא הכי מדאיצטריך פרס דהוא בר תרי אלא ודאי להכי כתב עזניה דהוא בר חד לאשמעינן דכל עוף הבא בסימן א' טהור בר מיניה ואם כן אייתר ליה נשר והנה הקושיא מבוארת דבין שיהיה פרס ועזניה שני כתובים או חד מינייהו שני כתובים בהדי עורב אייתר ליה נשר: הן אמת כי קיימתי עם קהל קלע"ת איוב וכבר שלחו לי ת"ק דינרין להוצאת הדרך כי כן היו התנאין וגם אני שלחתי שם כל ספרי ויש לי להיות שם ראש חדש ניסן אמנם עתה נתחדש כי הקהל הזה יצ"ו נפקחו עיניהם ולבשו קנאה ושנים ושלשה שהיו מקטרגים התנחמו וכלם עתה לב אחד ושפה אחת לעכבני על כרחי בכח המלכות ודעתם לשלוח שנים מנכבדי הקהל לקלע"ת איו"ב לבקש מהם לפייסם ולרצותם שיתירוני לא אדע איך יפול דבר אכן דעתי לקיים את מאמרי להם ומוצא שפתי לא אשנה מרצוני אם לא מדעתם ורצונם יתנך ה' לראש ויכין לבך בתורתו לדרוש לישא וליתן ולפלפל וללמוד וללמד להשמיע ולהקשיב ונצורי התורה להשיב משפט לאור גוים תרגיע ונפשך בצחצחות ישביע כנפשך החשובה ונפש נאמן בריתך מתעלם באהבתך יצחק בר רבי ששת זלה"ה: שעל הכתב חכם עדיף מנביא במלחמתה של תורה כארי יתנשא וכלביא המעולה דון שלמה הלוי נר"ו:
נחלת הכלל · Rivash Responsa, Vilna, 1879

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הריב״ש, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.