תשובות הריב״ש · חלק קמ״ה סימן ג׳

תשובה נראה שהדין עם היורש של לאה שהרי המכירה שעשתה רבקה לסוחר בטלה בדין תורתינו שהרי אין האם יורשת את בנה אלא אם כן היתה קרובת אביו וראויה לירש מחמת שאין קרוב יותר ממנה ראוי ליורשו ואז היא יורשת הבן לא מצד שהיא אמו אלא מצד שהיא קרובת אביו אבל בזולת זה הרי היא כנכרית ומכירתה בטלה ועוד שאפילו היתה רבקה יורשת את בנה כבר זכתה בו לאה בפרעון כתובתה ברצון רבקה ומדעתה בפני טובי הקהל ומתחלה עשה הסוחר כהוגן לקבל מכירת רבקה בנאמנות להציל הדירות ההם לבעליהם כאשר היא יורשת בדיניהם ואם בדין תורתנו אין בה ממש ובעת עבור הפחד ויראת השר כבר שקטה כשהחזיר הדירה האחת להקדש או לקהל בעד ההקדש או בעד הראוי לזכות בו עשה ג"כ כהוגן וכראוי לעשות לסוחר טוב נאמן רוח אבל עם לאה לא עשה כהוגן שהיה לו להחזיר לה הדירה ולא שירצה שתקנה אותה ממנו אא"כ עשה זה למען לא יוכל שום שר לשים לו עלילות דברים שהוא גרם בנזק המלך ושלא יגלה שהיה הכל בתחבולה. אמנם במה שחייב אותה בתנאי ההוא שלא תמכרנו לזולתו אם היתה לאה עושה זה ברצונה ושלא באונס לגמול עמו חסד על שהציל לה הדירה מן השר זה היה דבר ראוי והגון לשניהם אבל במה שהיה מעכב אצלו הדירה בזולת זה בכח מכירת רבקה בשטר בערכאות שלהם שלא כדין תורתנו ולאה לא היתה יכולה לדון עמו מיראת השר בזה עשה שלא כדין ואם יש עדים ליורש לאה שכך היה מעשה שהסוחר היה מעכב מלהחזיר ללאה הדירה באונס שלא כדין ומחמת האונס ההוא נתרצית בתנאי ההוא הדבר ברור שאין התנאי כלום כיון שהאונס היה בכבישת הקרקע עצמו כמבואר בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ:) דאפילו מאן דסבר דמוכר קרקע מחמת שאנסוהו בגופו או בממונו שאעפ"כ המכר קיים כיון שקבל דמי המכירה דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני ונתרצה לבסוף כל שלא מסר מודעא אפילו הכי מודה הוא כשהאונס הוא בקרקע עצמו ר"ל שיש לאל ידו לכבוש הקרקע בידו כגון שהוא מחזיק בו ומאיים על בעל הקרקע שאם לא ימכרנו לו הוא יעכבנו אצלו ואין יכולת ביד בעל הקרקע להוציאו מידו בדין כדאמרינן התם מודה רבא היכא דאניס כי ההוא מעשה דפרדיסא והמעשה היה שאיש אחד משכן לחברו פרדס ולאחר שהחזיק בו שלש שנים ויותר אמר בעל המשכונא לבעל הפרדס שאם לא ימכרהו לו הוא יעלים שטר המשכונא ויאמר שבמכר ירד בה ונאבד שטרו ושכבר החזיק בה שני חזקה ובעל הפרדס לא היו לו עדים שבתורת משכונא ירד בה ומחמת אונס זה מכרה לו ואמרו חכמים דלכ"ע באונס כזה שאף אם לא מכרה לו הוא היה מעכבו בידו אונם גמור הוא ואין מכירתו מכירה כמו שהביא זה המעשה הריא"ף ז"ל בהלכות פרק חזקת. ודעת הגאונים והריא"ף ז"ל והרמב"ן ז"ל שאף בלא מסירת מודעא מתבטל המכר באונס כזה וכן נראה לי שהרי כיון שהפרדס היה ביד האחר יש לזה טענה בשלא מסר מודעח שאם מסר מודעא אולי תתגלה אליו המודעא דחברך חברא אית ליה ויעכב אצלו הפרדס חנם כדאמרינן בפרקא בתרא דכתובות (קי.) גבי מי שהוציא שטר חוב על חברו והלה הוציא עליו שטר שמכר לו את השדה אדמון אומר אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע את שלך וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו את השדה מפני שהוא יכול למשכנו עליו ואמרינן בגמרא דבאתרי דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי טעמא דאדמון משום דאיבעי ליה לממסר מודעא בכתיבת השטר שלא יגרע זכות חובו מפני מכירה זו ורבנן סברי חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה כלומר אולי יתגלה לקונה וימנע מלקנות וזה צריך למעות ואם מפני מניעת הקונה מלקנות השדה יש לו טענה על שלא מסר מודעא לדעת חכמים דקיי"ל כוותייהו כ"ש בזה שיאבד הפרדס ויעכבנו חנם המחזיק בו והכי נמי אמרינן התם (קט.) גבי העורר על השדה ועשאה סימן לאחר איבד את זכותו דלעצמו לא אבד את זכותו דאמר אי לאו דעבדי הכי לא הוה מזבין לה ניהלי או לא הוה מזבן לה כפי חלוף הגרסאות ובנדון זה כך הוא שהסוחר היה רוצה להחזיק בדירה בכח מכירת רבקה בערכאות של עובדי ככבים ולא היה כח ללאה לעמוד כנגדו מפני אימת השר ולזה אף אם היתה מכירה גמורה מעכשיו ולקחה דמי המכירה אין המכר קיים כיון שהסוחר היה מחזיק בידה והיה מאיים עליה לעכבה אצלו והיה תקיף ממנה וכ"ש עתה שלא מכרה ולא קבלה דמים שאין התנאי ההוא כלום אין צ"ל שאם התנאי הנעשה בערכאות של עובדי ככבים בטל בדיניהם שהדבר ברור שאין בו ממשות שלא נכשיר אנחנו שטרותיהם יותר מהם וכמ"ש בתשובה האחרת. אמנם אם יש עדים שבשעת פטירתה קיימה התנאי ההוא ברצון התנאי קיים דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ויש לסוחר להחזיר חצי הדירה ליורש וכשימכרנה ימכרנה לסוחר כפי התנאי הכתוב בשטר וזה כשהיה בתנאי סך קצוב בכמה ימכרנה אליו שאל"כ אינו כלום שאפילו מי שנתרצה לחברו שלא באונס כלל אלא בנפש חפצה אמר לו כשאמכור קרקע זה לא אמכרנו אלא לך ועשה לו שטר מזה בקנין גמור מעכשיו אינו כלום כיון שלא פסק דמים שאין שום מכירה מתקיימת בלא פסיקת דמים כדמסיק בפ' בתרא דע"ג (עא:) וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות מכירה) ואף אם פסק ואמר סך קצוב יכול למכרו לאחר ביותר מן הסך ההוא וקנה האחרון אלא שאם מכרו בסך שקצב לראשון קנה הראשון דאמרינן התם דכל שמכר ביותר ממה שקצב לראשון זוזי אנסוה אלא שאם כתב לראשון שימכרנו לו בסך כך וכך ושלא ימכרנו לאחר אף אם יתנו לו בדמיו יותר מן הסך ההוא בענין זה קנה הראשון וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ודעת הרא"ש ז"ל שאם קצץ דמים לראשון ומכרה לאחר ביותר שקנה האחרון אף אם יאמר הראשון אני אתן בה כסך שנתן האחרון שכבר נתקיים המכר לאחרון בשעת המכירה ולא עוד אלא אפילו אם אמר הראשון קודם שמכר לאחרון אני אתן בה כמו שיתן אחר לא הועיל שאין משמע התנאי אלא כשימכרנה בסך שקצב עמו או בפחות. והראב"ד ז"ל חולק בזה כמ"ש זה בספר ח"מ (בסימן ר"ו) ואם יטעון הסוחר ויאמר הלא לאה בקנייתה ממני חצי הדירה הרי הודית שהיא שלי ולא שלה וא"כ אני הייתי יכול לשייר במכירתי ולהתנות כל מה שארצה שהרי אף דברים שאין אדם יכול להקנות אדם יכול לשייר עצמו במכירתו כמו שמתבאר בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סג.) בההיא דבן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שהמעשר ראשון שלי מע"ר שלו ואמרינן התם דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלב"ל הכא שיורי שייר משום דלעצמו משייר בעין יפה ושייר מקום מעשר. יש להשיב שאין קניית לאה חצי הדירה הודאה לסוחר שהיא שלו כיון שהוא היה מחזיק בה בכח ולא היתה לאה יכולה להוציא מידו ואדרבה היא היתה פקחת בקנייה ההיא שהוציאה מידו חצי הדירה שהיא שלה ואח"כ תוכל לתבוע ממנו הדמים שלקח ממנה שמכר לה מה שאינו שלו וכל שיש ללאה טענה בקנייה אין כאן הודאה כמ"ש למעלה. וכן הוכחתי שאין צריך למסירת מודעא וכיון שאין כאן הודאה הרי מכר מה שאינו שלו ואין לומר דלעצמו שייר. ועוד שאין לומר כאן שיורי שייר שהרי לא שייר בדירה שום דבר מסוים שנאמר בעין יפה משייר אלא תנאי הוא שהתנה עמה שכשימכרנה ימכרנה לו ואין כאן שיור ואם התנה בלשון על מנת הרי עתה יכול יורש לאה להוציא ממנו חצי הדירה ואח"כ אין מכריחין אותו לקיים התנאי אלא שאם לא יקיים התנאי תהיה מכירת הסוחר ללאה בטלה וכל שתהיה מכירתו בטלה אין כאן הודאה מלאה לסוחר וחייב הסוחר להחזיר דמי חצי הדירה שקבל ממנה כיון שהמכירה בטלה לולי שהם מודי' שלא היה במכירה ההיא קבל' מעות אלא הכל נעשה בתחבולה ולא באמת. ואם אין התנאי בלשון על מנת אין המכר מתבטל במניעת קיום התנאי אלא שיש לו לקיימו כפי מה שהתנה וכפי הצדדין שהזכרתי למעלה. ומענין החצי האחר מן הדירה שאומר הסוחר שיפרע ליורש דמיו בשמן כפי מה שנתחייב ללאה בכתיבת ידו לפי הנראה מלשונך אין לסוחר שטר ממכירת לאה אלא שנשאר ביד הסוחר מכח מכירת רבקה הנעשית בנאמנות אלא שלאה אם באונס אם ברצון אמרה לו למכרו בכדי שמן שיתן לה בדמיו ומזה נתחייב הסוחר לתת לה דמיו בכדי שמן וא"כ אפי' לפי דברי הסוחר שיקבל היורש דמי חצי הדירה בכדי שמן עדין חייב לתת לו שכירות חצי הדירה מתחלה ועד סוף שהרי לפי לשונך לא היתה לאה לוקחת מן הסוחר שכירות זולתי מחצי הדירה שהחזיר לה הסוחר בשטר הקנייה וגם שאם אין כאן פסיקת דמים אין כאן מכירה כמש"כ למעלה. אמנם אני חושש הרבה בזה הנדון יען רואה אני אתה מהפך מאוד בזכות היורש ומרבה בטענותיו והי' לך לומר ג"כ מה עונה הסוחר על טענות היורש ומה התנצלותו בכל אלה אבל אני השבתי מה שנ"ל לפי מה שבא בשאלתך אם הדבר כן נאום דורש שלומך החותם יום ר"ח סיון יצחק ב"ר ששת זלה"ה: