תשובות הריב״ש · חלק קמ״ה סימן ב׳

הגיעני כתבך אשר בארת בו בארוכה ענין המחלוקת והמריבה ההיא ואיך בא הענין מראש ועד סוף כי בכתבך הראשון הפרדת התביעה וענין השאלה לפרקים כאלו הם תביעות חלוקות מאנשים חלוקים ובפרק הראשון כתבת ושאלת בזה הלשון האם שמכר' בנכסי בנה והוא לא צוה עליה שום צווי האם מכרה קיים אם לאו ע"כ. ולא עלה בדעתי בזה הלשון שמת הבן בלא צואה ושתהיו מסופקים אם האם יורשת בנכסיו שזה אפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותו שאין הירושה אלא לקרוב מצד האב ומשנה שלמ' שנינו (ב"ב קח.) האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין וכיון שאינה נוחלת איך תמכור מה שאינו שלה והרי היא כנכרית לגמרי וכל מה שעשתה בין במכר בין בהקדש אינו כלום דאיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא ולא בית שאינו שלו ואפי' בגזל מטלטלין ולא נתיאשו הבעלים קיי"ל (ב"ק ע.) כרבי יוחנן דאמר שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דאיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ולזה אף הנגזל שהם שלו אינו יכול להקדישן לפי שאינן ברשותו א"צ לומר הגזלן שאינן שלו אע"פ שהם ברשותו א"צ לומר בקרקע שאינה שלו ולא ברשותו דקרקע אינה נגזלת ולעולם בחזקת בעליה עומדת ולכן חשבתי שהבן הוא בחיים שהרי לא נזכר בשאלה שמת ולא היו לו נשים כמו שבארת עתה אלא שהבן קטן והאם מפקחת בנכסיו ומכרה בהן בלתי מאמרו וזהו מ"ש בלשונך והוא לא צוה עליה שום צווי שאם היתה כונתך לצואת ש"מ היה לך לומר הנחה או צואה כדאמרי אינשי והשאלה היא אם היא יכולה למכור ותהיה כמו אפטרופא בנכסיו ולזה חשבתי לך בדרך זה ובארתי לך כל הצדדין ועתה אשר בארת שיעקב בנה מת ולא הניח בנים כי אם רבקה אמו והניח שתי נשים והניח נכסים וב' קרקעות והנה רבקה אמו פרעה לרחל כתובתה מהנכסים ופרעה ג"כ ללאה כתובתה מהקרקעות ונתנה לה בית דירה הידוע לבעלה והדירה השנית הקדישה אותה ונעשה כל זה בפני טובי הקהל ונתרצו שתי הנשים הנזכרות וסלקו עצמן משארית ההנחה ואח"כ מיראת שר העיר המערער על ההנחה ההיא באמרו כי המלך ראוי לירש אותה כדי להציל להקדש וללאה השתי קרקעות קמה רבקה ומכרה לסוחר אחד השתי קרקעות בערכאות של עו"ג לפי שבדיניהם האם יורשת את בנה ועשו השטר כראוי ושקבלה המעות בפני העדים והיה כל זה שטר אמנה כדי להתלונן בצלו כי לא קבלה מעות מעולם כי לא היתה מכירה רק על דעת שיעמדו הקרקעות ברשותו בעד הזוכים בהן למען לא ישלח בהם יד שר העיר וכשמצאו רוחה מן השר החזיר הסוחר הדירה האחת להקדש כשהיתה ותבעה ג"כ לאה מן הסוחר להחזיר לה דירתה ולא נתרצה לה אלא בע"כ החזיר לה חצי הדירה בדרך מכירה בערכאות של עובדי ככבים והעידו עליו שלקח המעות לעיניהם ולא היו דברים מעולם וחייב אותה בשטר המכירה שלא תמכרנו לזולתו וכל זה עשתה בעל כרחה מפני היראה הנזכרת והחצי האחר הנשאר בידו כתב להכתב בכתיבת ידו וחייב לה עצמו שיתן לה דמיו בכדי שמן אחר שנתחייב לה בו מעות בעין. אחר כן מתה לאה וכו' ואיני מאריך בעניני צואתה לפי שכשבא היורש שלה וערער על מה שעשו כנגדו בענין צואת לאה וצעק מר עד שנקרע טופס הצואה בלתי חתום נראה מלשונך שהצואה האחרונה נקרעה לצעקת היורש ועתה אין מחלוקת בין היורש והסוחר המחזיק בדירה רק שהיורש תובע ממנו הדירה מכח ירושת לאה שזכתה בו כבר בעבור זכות כתובתה והסוחר אומר שיתן לו דמי החצי שמכר הוא ללאה בשטר בערכאות של עובדי ככבים והתנה עמה שלא תמכרנה לזולתו וגם יש לו עדים שבשעת פטירת לאה הודית לו שהיא עומדת באותו תנאי והחצי האחר מן הדירה הנשאר בידו ממכירת רבקה יפרע לו דמיו בכדי שמן כמו שנתחייב ללאה בחתימת ירו והיורש משיב לו לא כי הדירה כלה לי היא שהמכירה שעשתה לך רבקה בתחבולה נעשית מפני יראת שר העיר ועוד שרבקה מכרה דבר שאינו שלה שכבר זכתה בו לאה בכתובתה ועוד כי האם איננה יורשת כלל בדיננו ועוד כי העדים העידו שקר באמרם שראו בעיניהם שקבלה רבקה דמי המכירה מידך וגם אתה קבלת דמי החצי מלאה וכל זה שקר ואתה בעצמך מודה בזה בשבועה והנה השטרות עצמן בטלים מעקרם והתנאי בטל מעקרו ועוד שאפי' חכמי העובדי ככבי' נשאלו בדיניהם ואמרו שאין התנאי ההוא מועיל בדיניהם ואפי' היה הכל אמת וברור אלו הם עקר ותורף טענותם ודברי ריבותם לפי מה שבא בדבריך: