תשובות הר״י מיגאש · חלק קל״ט סימן ז׳

ואם יבם אותה ראובן אין לו לשלוח ידו למכור שום דבר מנכסי אחיו בין במקרקעי בין במטלטלי ולא להחליף שום דבר מהם לעשות משכנתא מדמיהם אלא ברצונה וחפצה אחר שתתן לו רשות על זה כמ"ש הרוצה למכור בנכסי אחיו כיצד יעשה אם כהן הוא יעשה סעוד' ויפייס ואם ישראל הוא מגרש בגט ומחזיר ואע"פ שכוונתו במכירה היא לעשות מהדמים משכונות שיש בהם יותר ריוח מ"מ הקרקעות עכ"פ יותר טובים ובטוחים וכמו שאין לו למכור שום דבר מנכסי אחיו שלא מדעתה כן גם היא אין לה להכריחו למכור כלי הבית כדי לגאול בדמיהם הבית בפרט אם עדיין לא הגיע זמן המשכונה שעל הבית ורצה בעל הממון ליקח מעותיו לפי שהיבם הוא צריך להשתמש באותם כלי הבית הואיל ואין אנו מחייבין אותו לקנות כלי בית אחרים משלו כיון שאחיו הניח מה שיספיק לו מבלי שיקנה אותם משלו ואם הגיע זמן המשכונה ורצה בעל הממון ליפרע אם הסכים על ידה היבם למכור כלי הבית כדי לגאול הבית מדמיהם יעשו כן ואם לא יסכים על ידה אין בנו כח להכריחו על מכירתם ולקנות כלי בית אחרים משלו ויקנו בנשאר בית אחר יותר קטן ממנו. והכתובה שתכתב לה היא כמו הכתובה עצמה שהיה לה על אחיו ואותו הסך עצמו ויפורש בכתובה שזה הסך שכתב לה הוא הסך שהיה לה על אחיו ואינו דבר אחר נוסף עליו הואיל והיבם הוא קם במקום אחיו ועל מה שהיה עליו אחיו הוא נכנס ואינו חייב לכתוב לה כתובה יותר ממה שהיה לה על הבעל אבל יחדש לה אותה כתובה עצמה שיהי' הוא בא במקומו ותגב' אותה מנכסי הבעל לא מנכסיו כמו בשטר כתובת יבמין כיצד כותב לה אני פלוני פ"ב קבילית יבמית פלונית לזונה לפרנסה ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואמרו עוד על המשנה האומרת החזירה הרי היא כאשתו לכל דבר ואין לה אלא כתובה מאי קמ"ל תנינא המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה החזירה מהו דתימא ה"מ כו'. שנראה מזה שהיבם אינו מחוייב לכתוב לה כלל שום תוספת על הכתוב' הראשונה שהיה לה על בעלה כדי שתשאלו כמה יכתוב לה אבל נכנס הוא על הכתובה עצמה שהיה לה על בעלה להיות בא במקומו ולעמוד תמורתו ותגבה אותה מנכסי הבעל לא מנכסיו מבלי שיוסיף לה כלום ואע"פ שהבעל לא הניח אלא מה ששוה ת"ק דינרים כמו שנזכר בשאלה זו אין לה לגבות שארית האלף דינרים שיש לה עליו מנכסי היבם לפי שמה שאמרו ואי לית לה מראשון תקינו לה משני כמשמעו [אינו] אלא על עיקר כתובה שהוא מחוייב לכתוב לה מעיקר הדין אבל התוספת שאינו מחוייב בו מעיקר הדין לכתוב לה אבל כותב הוא לה תוספת מרצונו כמו שפשט המנהג אין בנו כח להגבותה מה שיחסר לה ממנו מנכסי היבם אא"כ נתרצה היבם בזה בעת שכנס אותה ונתחייב לה בזה מדעתו. הלא תראה שנתנו הסיבה במה שתקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכבר הבננו מדבריהם בזולת מקום זה שהם ראו שכשאדם כותב לאשתו שיעור זה שהוא מנה מאתים לא תהיה קלה בעיניו להוציאה אם עשה כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה כמו שאמרו ת"ר בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה כו' עד ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתך וצאי כו' ואמרו עוד על דרך נתינת טעם למשנה שאמרה האשה שהלך בעלה למ"ה אין לה כתובה מ"ט תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא קלה תהא בעיניו להוציאה ואין ספק שאין דבריהם אלא על עיקר כתובה שהוא הוא שתקנו לה רבנן לא על התוספת לפי שתוספת לא תקנו לה רבנן שאין אדם כותב התוספת אלא מרצונו כמו שאמרו אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף ואמנם חיוב שתפסיד האשה שהלך בעלה למ"ה התוספת ממה שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי ומה שאמרה ממשנה ואין לה כתובה שאין דבריהם בזה אלא בעיקר שהעיקר הוא שתקנו לה רבנן בלבד הוא ראיה למה שאמרנו שמה שאמרו לענין יבמה ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אינו אלא על העיקר לא על התוספת כמו שביארנו.