הנשבע לתת ממון לחברו לזמן וכשהגיע הלך לו אותו שהיה לו לקבלם הרי זה פטור לגמרי עד שיבא המלוה ויטול את שלו וליתן אותם ביד אשתו ובניו אינו צריך. שהרי אפי' נתנם בידו אינו נפטר בכך ואין זה פרעון ואעפ"י שאם נתנם בידם אינו יכול לחזור בו מ"מ פירעון גמור לא הוי שהרי הוא חייב באחריותם כדתניא בפירקא קמא דגיטין הא לך מנה לפלוני שאני חייב לו חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ולא שנא אחר ולא שנא אשתו ובניו ולהוליך אחריו אינו חייב שלא אמרו יוליך אחריו למדי אלא דוקא בגזל ונשבע לו. אבל לא נשבע לו לא דהוי ליה גביה פקדון עד דאתי לי מריה ושקיל ליה כדאיתא התם. ומלוה נמי כיון דליתיה הכא ולא תבע מיניה הוה ליה כמאן דאמר ליה ליהוו בידך עד דאתינא. ולעשות ב"ד גם כן ולמסור בידם אינו צריך ואם עשה לא עשה ולא כלום:
שו״ת הרשב״א חלק ז · חלק תפ״א סימן א׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1868
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הרשב״א חלק ז, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.