שו״ת הרשב״א חלק ו · חלק צ״ב סימן ב׳

תשובה כבר הגיעה אלי שאלתכם זו פעם אחרת אלא שבשאלה הראשונה לא הזכרתם בה חשש היזק ראיה. אלא שהיה נראה לי מתוך שאלתכם שלא היתה הקפדת שמעון אלא על שהחזיר הפתח למבוי זה ומשום רבוי הדרך. ועל זה השבתי כבר שאין רבוי הדרך במבוי לשינוי מבוי אלא למי שאינו שותף באותו מבוי. והצעתי לכם הצעות ההלכות על דבר זה איני יודע אם הגיע לכם אותה תשיבה [תשובה] שהשבתי אם לאו. ועכשיו יראה לי מתוך השאלה השניה שהקפדה זו על היזק ראיה ומפני שאמרו לא יפתח אדם פתח כנגד פתח בחצר השותפים. וגם אני בזה אומר שהדיינין כדין דנו שכל שהכיר שמעון בנזקו ובא וסייע עמו בודאי מחל ואפי' במקום שיש בו חסרון קרקע קנה כל שסייעו דמתנה הוא דקא יהיב ליה. דגרסינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ד' מ"א) רב ענן שקל בדקא בארעיה אהדר גודא בארעא דחבריה אתא לקמיה דר"נ אמר ליה אהדר ליה אמר ליה אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהדאי. א"ל מחילה בטעות הואי את גופך אי הוה ידעת מי עבדית איהו נמי לא הוה ידע. אלמא אי לאו דטעות הוה מחילה הויא כיון דאתא וסייע בהדיה. ואף על גב דבירושלמי משמע איפכא דאפילו במושיט לו צרורות מצי אמר ליה מגחך הוינא בך אנו אין לנו אלא כגמרתינו. ועוד כי במשנתינו ל"ש לא יפתח אדם פתח כנגד פתח המבוי אלא לא יפתח אדם פתח כנגד פתח בחצר דמשמע הא במבוי פותח. ובאמת כי בירושלמי נחלקו אם יש במבוי היזק ראיה בפתח כנגד פתח שבחצר או אין בו היזק ראיה כבר"ה ששנינו אבל פותח פתח כנגד פתח בר"ה. ואמרו שם דתני כשם שבני החצר יכולין למחות כך בני המבוי יכולין למחות. מ"מ שם אמרו דאם נתן לו רשות מותר ולפי סברתינו כל שהכיר וידעו הרי הוא כנותן רשות וכמ"ש. ואם שמא ח"ו עבר שמעון ונשבע לא טוב עשה אבל לחייבו על שבועתו כעבריין ממש אינו נראה. שאלו דברים מסורין ללב. שאפשר שהאמת אמר שלא סייעו על דעת מחילה אלא רצה לשחק בו שיוציא מעותיו שיבנה בימין ויפתח ויחזור ויסתום כד' הירושלמי. אבל לענין הדין אף על פי שנשבע אינו רשאי לכוף את חבירו לסתום ואפי' אם עבר וסתם יחזור ויפתח.