שו״ת הרשב״א חלק ו · חלק רע״א סימן ב׳

תשובה הדין עם יורשי דינה וטענתם טענה דכל יורש שאינו טוען בשמא אלא בבריא היודע אמתת הדברים אין דנין אותו אלא כפי טענותיו שטען ואין טוענין אותו כלל. ולא אמרו טוענין ליורש אלא כל שהוא טוען בשמא הוא שטוענין לו וכדמוכח בריש פרק ח"ה (דף ל"א ע"א) דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכן בפ' שני דייני גזירות (כתובות ד' ק"ט ע"ב) בעובדא דעשאה סימן לאחר והוא חתום עליה בעד דאמר אביי כל מאן דמוקי אפוטרופא לוקים כי האי. וזה שהוציא שטר מתנה בכתב ידו של אחיו ודאי קנה שהמתנה והמכירה אינן צריכות עדים דלא איברו סהדי אלא לשקר. דתנן כתב לו על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה שדי נתונה לך שדי מכורה לך הרי זו מכירה ונתונה. ואילו טענו יורשי דינה בטענת בריא שיעקב זקנם נתנם לאמם היה הדין עם ראובן שכבר הודו מתוך טענותם שלא לקחם אמם מראובן ואלו יעקב לא זכה בהם אם כתב ידו של שמעון אמת ומקויים. ומעתה אין אנו טוענים ליורשים וכמ"ש כיון שהם טוענים בבריא אבל עכשיו שטענו בשמא כיורש מקבלין אותן ועוד ב"ד טוענין בשבילם כל מה שהיתה אמם יכולה לטעון. וכיון שכן אם החזיקו בין אמם והם שלש שנים זכו בהם ובלבד שהתחילה אמם להחזיק בהם. שהיורש אף על פי שאינו צריך טענה ראיה צריך כדאיתא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' מ"א ע"ב) והראיה היא שדר בהם מורישם יום א'.