שו״ת הרשב״א חלק ו · חלק רס״ה סימן ג׳

תשובה שעבודו שעבוד ולא אמרו אלא מכר כדי שלא ימכור כל נכסי אביו ולא מן הדין הוא זה אלא מן התקנה ולפיכך לא תקנו אלא במצוי דהיינו נכסי האב ולא בנכסי האם. ובמכר ולא במתנה שאחר שנעלו את הדלת בפניו פתחוהו לו ואמרו שתהא מתנתו מתנה כדי שימצא בני אדם שעושין עמו דברים של חסד. וכ"ש בשעבוד שאם אין אתה עושה כן נמצאת נועל בפניו. שלא ימצא מי שילונו וימכור לו ולא שיקח ממנו אף שאר נכסים אם אין אחריות הלואתו ומכירתו על נכסיו. סוף דבר למכור בנכסי אביו דוקא אמרו ואפי' מכר בנכסי אביו שאמרו לא עשה ולא כלום מ"מ חייב הוא להחזיר דמי המכר ואפי' ליתניהו להני זוזי חייב הוא לשלם מנכסיו והלוקח גובה מנכסי' בני חורין ולא מן המשועבדין. דכל שאין עיקר המקח מקח חזרו המעות להיות כמלוה ע"פ כדאסיקו בפ' ח"ה גבי מעשה דפרדסא. ומסתברא שאפי' אין לו שאר נכסים לגבות מהן גובה מנכסי האב. ומעשה דבני ברק דבפ' מי שמת (בבא בתרא ד' קנ"ה:) שבאו בני משפחה וערערו לומר דקטן היה באותו שעה לבטל המקח באו ולשלם דמי מקח ללקוחות ולא לבטל המקח ולפטור את הלקוחות בלא כלום.